הראשון

א.


על משך הזמן שחלף לו בין התרחשותם של המאורעות, ועד לרגע בו
החלטתי שימסרו הם אל הקורא, אין ביכולתי לדבר במונחים
אבסולוטיים.
מבחינת מחוגי השעון שנקפו מן הרגע בו קרמה תוכניתו עור וגידים,
והחליט הוא משיקוליו שלו לצאת אל המסע, הרי שנמדדו רק מספר
ימים מועטים; למרות שנדמו כמו נצח שנמתח לאורך היסטוריה שלמה.
לתפיסתי גם כך ניתן היה למדוד אותם.

התאריך על גבי לוח השנה בחדר העבודה של אבי, (שנשתמר במוחו של
ההוא מחמת רפיונו של הזיכרון, רופס וקלוש הרבה יותר ממה שאכן
היה)  הורה את היום ה-26 לחודש ינואר, 1961. יום הולדתי
השמיני, ולמעשה היום בו החל סיפורי.
לפני שנפרדנו הודה בפניי שבחירתו לחזור דווקא ביום זה, לא היה
בה איזה מניע או תכלית מיוחדים בתוכניתו, מלבד העובדה הפשוטה
שנצרב אל זכרונו המזדקן טוב מימים אחרים, וש"בשיקולו הרציונלי"
(שמא היה זה הפחות הגיוני משיקוליו?) ביכר להתחיל בנקודה
שהייתה "מוכרת יותר בשבילו".
סיפורו שלו כמו שהועבר אלי החל מספר שבועות לפני כן, מאותו
היום בו נהגתה לראשונה התוכנית המדוקדקת להערים על הזמן, מספר
שבועות לפני יום הולדתו ה-48 שעמד בפתח, בשלהי השנה הראשונה של
המילניום החדש.

הוא היה בהחלט מדען מן הטובים בתחומו; גם ניחן באותן סגולות של
הזיות ילדותיות שהעזו לפרוץ את סכרי ההיגיון העצור ,כמו רבים
וטובים אחרים ששמם נחרט מעל דפי ההיסטוריה, ככאלו שהמציאו
המצאות וחידשו חידושים וגילו תגליות שונות ומשונות. בזאת אני,
שהנני העד היחיד לתגליתו המופלאה, לא אוכל להטיל את הקל
שבספקות. אך למרות ששמו נקשר בכמה מאמרים שזכו להתפרסם בכתבי
העת המדעיים היותר נחשבים של תקופתו, נראה היה כי אותה תהילה
שזיכתה אחרים בחיי נצח- שאליהם הושלכו כל כיסופיו וערגתו- מעין
החליטה לפסוח עליו. הוא היה מישהו, ולמעשה לא היה אף אחד. היה
מוכר בין עמיתיו, אך מעולם לא פסע את אותו הצעד שהפריד בין בני
התמותה לבין האלמותיים.
האירוניה נמצאה באותו הזמן שראה מול עיניו את החיזיון המרעיש,
והבין את התגלית המופלאה שגילה, וכשידע בן רגע שזו יכולה
לזכותו בהכרה שאינה ברת חלוף, שבישוב הדעת ובשיקוליו הקרים
שיכול אני רק לנחשם, בחר שלא לחצות את אותו הפסע שהפריד ממנו
אליה( לפחות לא בצורה המוכרת של האלמוות). אולי משום רגש
אחריות לגורל האנושות שנפל בכבדות על כתפיו לפתע, ואולי פשוט
משום שהרגיש עצמו זקן מדי לשינויים, ושבוי בכוחן של שגרות
והרגלים ישנים. כמו האסיר שנשבה לזמן כה רב, עד שמשקיבל בחזרה
את חירותו, הליט פניו באימה מפניה ונס על נפשו חזרה לכלאו
הטוב.
כך קרה שאת ההכרעה בדבר גורלו הפקיד בידיי.

ב.

כבר בצעירותו, עוד שהיה לומד את הפיסיקה בימים, ומדסקס את
הפילוסופיה בלילות, היה ער בהחלט למושגי הזמן והמרחב הבלתי
מושגים לבן האנוש, והרוויים מנה גדושה של כישוף שבמסתורין
המוצפן בהם; לערכם המדעי,הספרותי, היומיומי, הדרמתי. בכל נקודה
בחייו בא עצר להזות היה הוזה בהם, בכל זמן שניתן לו. היה מתמכר
באדיקות לוהטת לכל ויכוח, שיחה, שרעף. לכל תיאוריה; מאינשטיין
ותורת היחסות ועד הקוונטים והמיתרים, מפרמנידס וזנון של יוון
העתיקה, ועד קאנט והגל.  
היה מוצא אותם בכל מקום; בעבודתו ,בלימודיו, בהרצאות שנטל בהן
חלק, בישיבה בכסא אצל הספר, בנשים, בכדורגל, בביצה שלוקה שאכל
עם העיתון בכל בוקר. בכוס קפה- רגיל או נטול. אפילו ביום
נישואיו, כששבר את הכוס, לקול תשואותיהם הרמות של קהל
המוזמנים, הייתה המחשבה הראשונה שהעסיקה את מוחו לגבי תנועתם
של החלקיקים השקופים המתפזרים במרחב; והאם יכול החלקיק שזה עתה
ניתז מכף רגלו (משום מה דווקא מנסיבות פולחן דתי )להכיל בתוכו
את האינסוף, או להימצא בכמה נקודות בו בזמן.
על שאר פריטים זניחים כגון אושר או אהבה איני יודע אם הרהר,
ולמעשה אין לו פרט אחד בחייו אשר סיפר לי, שהיה יכול לתפוס
שורה וחצי שורה זניחה באיזשהו מדור רכילות, או אף משפט או הברה
קטועה בפי הזקנות המהלכות רכיל בשכונה. איני יודע עד כמה היה
מאושר ואם חווה אהבה בחייו;  כזו שלא היה בה קשר אל תשוקתו
הנגועה בכיפיון מוחלט לשיגיונותיו. לא ידעתי דבר על חייו מלבד
תוכניתו שדיבר בה.
במבט לאחור, יכול אני רק להעלות השערות לגבי שאר הדברים; שהרי
שכשעזב מאחוריו את עולמו, ידע שמעולם לא יוכל לחזור.

למרבה הפלא (ואולי לא היה בזה שום דבר פלאי), הכתה בו ההכרה
דווקא ברגע של ריקנות מוחלטת. ודווקא משום כך, ירא אותה עד כדי
ביעות; שכן הגיחה לא מכל התיאוריות המפוצצות והשקידות הבלתי
פוסקות, מן החישובים על גבי חישובים והתרשימים  והבדיונות,
שבילה עימם למשך כמה עשורים מחייו באותה קנאות ודבקות; הגיחה
דווקא מתוך ואקום שנוצר במוחו. כה פשוטה והגיונית, עד שמצא
אותה מטורפת לחלוטין ומשוללת כל בסיס של היגיון, ועלתה בו
המחשבה כאילו נשתלה במוחו באיזשהו סדר אירועים קוסמי-מיסטי,
אשר לו עצמו לא הייתה שום נגיעה אליו.
הוא ראה נגד עיניו את הנקודה המדויקת שממנה יוכל לכפוף את הזמן
למרותו. ראה את הרגע בו יהפוך לאל! ולא אל מופשט ובלתי מושג,
כי אם אל בשר ודם!
כה עצומה ובלתי נתפסת הייתה בשבילו ההגות ברעיון זה של גדלות,
שמייד כשתפס בה נסתחרר עליו ראשו בבזק, וכמעט שאיבד את כל
עשתונותיו כליל.בדחף פראי של חייה העומדת לטרף, אימץ את כל
כוחותיו שנותרו בו אל תוך שבריר שנייה , וממנו זינק ביעף אל
האמבטיה, נותן לזרם המים הקרים הקולחים מעל ראשו לצנן את
הפלצות שאחזה בו. עוד שעה ארוכה נשאר כך: גופו מפורקד על הרצפה
כפגר, זרועותיו שעונות אל אדני האמבטיה, וראשו תחוב אל מתחת
לברז המים. אותה שעה כמעט שלא הרהר בדבר.

ג.

מרגע שנמצאה הנקודה, היו כל השאר בגדר חישובים טכניים בלבד.
תחילה חישב להיכן ירצה להגיע ( הפור נפל על יום הולדתו השמיני,
משיקוליו שהסברתי קודם- לכן), אחר-כך חישב גם את המהירות
המדויקת בה יצטרך להגיע איליה, ולהפתעתו מצא שאף פרט זה,
המהירות, שחשב אותו לסבוך יותר וציפה שיטריד את מנוחתו, עקב
הברית רבת השנים שנראתה בלתי ניתנת להפרה בין מהירות לזמן
לדרך, למעשה לא היה סבוך כלל. אדרבא; לא רק שלא נזדקק להגיע
למהירותו של האור , או לרבע ממנה, או אף למאית או אלפית; אלא
לאמיתו של דבר, הוצרך דווקא בתנועה איטית ומסורבלת להפליא; דבר
שהיה בו בכדי להסביר לו את כמעט נצחיותם ואי זמניותם של
המאובנים.
משהושלמה התוכנית, וגם נגזר הרגע בו יעזוב את עולמו, היו ימיו
האחרונים בו מתבלים בין שלווה סטואית לבין אומללות טהורה.
ברגעי האומללות היו אלו הפרידה מאשתו וילדיו, והחרטה כי בזבז
רגעים ארוכים בחייו בחרטה שכלל לא הייתה נחוצה, כיוון שעוד לא
התרחשו האירועים, ועל כן לא היה על מה להתחרט;
גם פסק דין המוות שגזר על עצמו כדי להגיע אל האלמוות.
ברגעי השלווה הייתה המחשבה שכולם ניתנים לתקנה, אף המוות;
ושהאומללות זו, אין בה דבר חוץ מפרץ ארעי של נוסטלגיה.
יכול להיות שהתעלס עם אשתו בלילו האחרון לאור נרות, ונשק נשיקה
וחיבק בחיבוק עז את ילדיו לפני שנפרד לדרכו. יכול להיות שלא.
כך או כך יצא את עולמו מוכן לפגישה עם עצמו.

תוכניתו כפי שהדריך אותי בה הייתה ללא עוררין.
הלהט בו מסר לידיי את שרביט תגליתו ,שלא תסולא בפז, העיר בי
תחושה של שליחות ויראת כבוד ,שעימם נסקתי אל פתחו של עולם חדש
שכבש אותי כליל; מלא כיסופים וכישופים ויצרים ודלתות סתרים
ומפתחות זהב ומרחבים פנטסטיים ונקודות בזמן והזיות ממכרות וחיי
נצח.
הייתי שבוי כל כולי אל תוך דמיונו, אל בדיון שנטווה בהגיון
צרוף, מחושב ומעובד להפליא על כל גורמיו וצבעיו. גם לא עזב עד
שידע בוודאות שהייתי מכושף בו, וכבול ומסור לחלוטין להזייתו
שהפכה הזייתי. עד שידעתי לשנן כבמתוך חלום את כל הגורמים
והמשתנים השונים. עד שתוכניתו הייתה לתוכניתי, וחייו הפכו חיי.
רק אז נטש לו אל אובדנו שבמרחב.