קראתי לה ג'וקית . והייתה לזה סיבה טובה , מבנה הפנים והמרדף
הבלתי פוסק  אחרי נמלים עמלות תפש את רוב שעות הפנאי שלה והיו
לה הרבה כאלה והעיניים, כמה תום כמה שמחה, ואיפה נפגשנו? לא
יאומן סתם ככה בלב מדבר צחיח מקום בו ציפורים מתות עוברות
בטעות כאלה שלא צלחו את נדידתם הקיומית היא עברה איתי את השעות
הקשות, ואני החזרתי לה אהבה בהתאם.

הייתי חייל באותה תקופה. המדים, המשמעת האין סופית, המוגבלות,
את הכל ג'וקית עברה איתי, אפילו מפחיות התירס והלוף אכלנו יחד
. זה לא מקובל כששני המינים גרים באותו חדר במסגרת הצבאית אבל
ג'וקית, נלחמה וקיבלה את שרצתה וכן .. כן..  ישנו יחד באותו
חדר, הייתם מאמינים?

הכל התחיל באותו חמשוש  שקיבלתי אחרי תקופה ארוכה שלא ראיתי את
הבית, אחרי אימונים מפרכים, גם אני וגם ג'וקית ציפינו
בקוצר רוח לאוטובוס  שיחזיר אותנו לציויליזציה והוא הגיע לאחר
המתנה ארוכה מידי,  ג'וקית ישבה לידי, התרפקה עליי וחיממה את
גופי הקפוא, זו היתה הפעם הראשונה שהחברה מהשכונה יראו אותה,
ולמען האמת הייתי די מוטרד מהעניין , ידעתי איך הם יגיבו,
אחרי הכל חברה חרדית , שמרנית וסגורה כזו לבוא עם ג'וקית ככה
בריש גלי, הייתה בזה תעוזה אבל אני החלטתי היא תבוא והם יגידו
מה שיגידו. כשעצר האוטובוס בתחנה המרכזית כבר החלטתי הייתי
במצב רוח מרומם עלינו על האוטובוס המקומי שהביא אותנו לשכונה
למרות החלטתי הקודמת העדפתי בכל זאת ללכת בדרך עוקפת דרך הכביש
הראשי הסואן .ג'וקית לא דיברה אבל ממבטיה התמיהה שעל פניה
ראיתי שהיא תופשת שמשהו מוזר היא הביטה על הדרך ושתקה

הגענו הביתה , הורדתי את התיק הכבד אמרתי שלום לאבא , וכאן כמו
הונחתה פצצה בתוך הבית צבעי הפנים של אבא התחלפו במהירות  פלש
של מצלמה באלפי גוונים ולאחר כמה שניות של הלם טוטאלי
הוא הצליח לפלוט מפיו צעקה חנוקה - " תעיף, תעיף את הדבר הזה
מיד מהבית שלי.. ומיד!! " ולאחר כמה שניות התחילו ליזול דמעות
מעיניו.., - "אין לך כבוד לאבא שלך?  אם אמא שלך הייתה בחיים ,
לא היית מעיז לעשות דבר כזה" ואני נעתקו המילים מפי.. מעולם
אבא לא הגיב בצורה היסטרית כל כך אחזתי בג'וקית ועשיתי "אחורה
פנה" עם התיק החוצה ומהר.. ירדתי למטה לא ידעתי מה לעשות ,
הרפיתי  מג'וקית והיא  כאילו כלום לא קרה אני רואה אותה נכנסת
לדלת הפתוחה של החדר המוגן, בוחנת, מסתכלת, נשכבת על המזרון
המאובק . הבנתי טוב מאד למה היא מתכוונת ולא יכולתי להסכים
לזה. "בשום פנים ואופן" אמרתי, "אנחנו חוזרים לבסיס!!!" הצצתי
בשעון והבנתי שזו משאלה חסרת תוחלת
אין אוטובוסים לסוף העולם שמאלה 10 דקות לפני כניסת השבת,
וג'וקית התעקשה היא מצאה את מקומה.  עליתי הביתה לא יכולתי
להסתכל לאבא בעיניים, ולא דיברתי איתו כל היום, הורדתי לג'וקית
אוכל שתייה ורוקנתי את הבית לחדר המוגן , זו הייתה שבת הכי
מסריחה שהייתה לי בחיים, רוב הזמן , בילינו מחוץ לבית עוברים
ברחוב הראשי של השכונה מתעלמים לחלוטין ממבטיהם השטניים של
החרדים ושאר שמרנים מעוטי הבנה ויכולת ציפיתי בקוצר רוח שתעבור
השבת ונסתלק , והשבת עברה לה בעצלתיים
במוצ"ש נשארתי עם ג'וקית רוב הלילה בחדר המוגן ולפנות בוקר
יצאתי כשאני מקפיד לסגור את הדלת על כל צרה שלא תבוא במיוחד
מהשכנים צרי המוחין שגרים איתנו
והלכתי לישון מחכה בקוצר רוח לצאת השמש ,

התעוררתי שטוף זיעה.... זה היה חלום נוראי .. חלמתי שהשכן נכנס
לחדר המוגן להוציא
אופניו המיושנות מהחדר המוגן , כן בעצם כל בוקר הוא מוציא אותם
כדי ללכת לעבודה
עד כאן החלום היה הגיוני, אבל קרה הדבר הנורא מכל הדלת נשארה
פתוחה ,ג'וקית יצאה החוצה טיילה לה בחוץ וחיכתה לי, לאחר
שבוששתי לבוא היא חזרה לה על עקבות הדרך שבאנו בה ביום שישי כן
דרך הכביש הסואן ברוב תמימותה היא לא ידעה עד כמה הכביש מסוכן
.. מכונית פגעה בה והיא נדרסה..
מזועזע עד עמקי נשמתי התעוררתי קמתי איך שאני חצי לבוש , ורצתי
בטירוף למטה
דלת החדר המוגן  הייתה פתוחה, אופני השכן לא היו במקומם,
וג'וקית לא הייתה
ג'וקית  צרחתי, אני לא מאמין. רצתי כל עוד נשמתי בי אל הכביש
מרחוק ראיתי
את הגוש השחור השעיר , התקרבתי בבהלה , זה היה מחזה מזעזע זנבה
היה שמוט
בצורה הכי מעוות שיכול להיות , מוחה היה מפוצפץ , והנורא מכל,
הנורא מכל הבטן שלה
עוד הייתה חמה  היא נבחה עוד נביחה אחרונה קצרה  נשמה את
נשימתה האחרונה
קטועה, והתפגרה .

17.11.99  13:44