אחרי כמה נשיקות הצעתי לה לעלות אלי. היא אמרה "בסדר" בקול
הקטן שלה. לא היה לי ממש אכפת אבל היא הייתה בסדר. יפה כזאת.
ממש יפה. עלינו אלי ונכנסנו לחדר שלי. היא התיישבה על המיטה.
נישקתי אותה שוב. היא הייתה ממש קטנה, זאת אומרת יחסית אלי. לא
שאני כל כך גדול אבל בנות אוהבות אותי גם ככה איכשהו ולי זה
מספיק. אני לא מתעמק. זאת בכלל די הפילוסופיה שלי. למה להתאמץ?
גם איתן אני לא מתאמץ. לא ממש. אני הולך לפי אותם טריקים
נדושים שוב ושוב. זה תמיד עובד. לא יודע אם זה בגללי או בגלל
מין חוק יקומי כזה. לפעמים זה גורם לי להרגיש רע כזה, שאולי זה
לא באמת בגללי שהן באות. מה אכפת לי בעצם? אני בחדר, יש לי
בחורה יפה על המיטה. מה יפה? הכי יפה שהייתה לי כבר הרבה זמן.
אני משתעשע במחשבה להתאהב בה. מזמן כבר לא הייתי עם מישהי,
כאילו בתור חבר, לא ללילה אחד. אני מהרהר בזה; לישון ביחד,
להתקדם לאט לאט, רומנטיקה, סרטים, טלפונים, לתת להכל זמן. יש
בזה אווירה רגועה נעימה כזאת. לא כמו עכשיו; מהר להספיק,
להוריד, לשכנע, לעשות. אני פוקח את העיניים באמצע הנשיקה
ומסתכל עליה, מנסה להחליט אם לקחת אותה, אם להתאהב בה, אבל היא
קרובה מדי ואני לא רואה אותה כמו שצריך. השער הארוך שלה מפוזר
על הכרית שלי. מחר בבוקר כבר אמצע שם כמה שערות שחורות ארוכות
שנשארו מהלילה. האם הייתי רוצה למצוא את כולה מחר בבוקר? שתשאר
כאן מכורבלת? הגב שלה דבוק לבטן שלי...

מי היא בכלל? איפה פגשתי אותה? למה דווקא היא? מה טוב בה? מי
מכיר אותה בכלל? עכשיו כבר מאוחר מדי, אני חושב, עכשיו כבר
מאוחר מדי להפוך את זה למשהו אחר ממה שזה: סתם משהו. אם הייתי
רוצה משהו אמיתי איתה זה היה צריך להיות קצת יותר רומנטי. אין
לי כבר כוח לכל השטויות האלה. אין לי גם כוח לחשוב על מה שהיא
מרגישה, מה היא רוצה. אם היא הייתה רוצה מישהו שיחשוב עליה היא
לא הייתה עולה לכאן. "אולי היא מאוהבת בי?" המחשבה הזאת מבהילה
אותי לרגע. מה לעשות? אם היא מספיק מטומטמת בשביל להתאהב בי,
שיהיה לה בכיף. זאת לא האחריות שלי. אני לא צריך לדאוג לה,
ל...מה השם שלה בכלל? מירית? רווית? מיכל? רותי? יעל? אורנה?
דריה? הדר? שקד? טל? גל? מאיה?

כשאני מתכופף כדי להוריד לה את הסנדלים אני פתאום רואה את כפות
הרגליים שלה מקרוב. קטנות כאלה, מקומטות. מלא עור יבש מתקלף.
אני מוריד גם את הסנדל השני ונוגע בעור של הרגל. הוא יבש ולא
נעים. היא נאנחת. הריח של הרגליים שלה...ריח של...רגליים. של
נעליים סגורות וגרבים. זה לא שהוא מסריח הוא פשוט עושה לי מן
הרגשה מוזרה כזאת ואני מתרומם מהר ומתיישב על המיטה. המפגרת
הזאת לא מבינה בכלל מה קורה, היא מלטפת לי את הגב ונאנחת בשקט.
האנחות הקטנות שלה, החמודות האלה, אני פתאום לא יכול לסבול
אותן. היא בטח גם אפילו לא זוכרת את השם שלי.

כשאני יושב שם בחושך אני נזכר איך שלפני כמה ימים כשחיכיתי
לאוטובוס הייתה לידי אישה אחת ממש שמנה. ישבתי רחוק ממנה
והסתכלתי עליה, כי היא הייתה דוחה אבל איכשהו זה גם נורא סקרן
אותי. ראיתי איך היא מתעסקת בכל השקיות שהיו לה, מוציאה דברים,
מסדרת...ופתאום שמתי לב שיש לה ידיים נורא קטנות. נורא קטנות
יחסית לגוף השמן שלה. זה פתאום ממש הפתיע אותי, אני לא יודע
למה. דווקא שהיא כזאת גדולה ויש לה כפות ידיים קטנות כאלה. זה
לא רק שהן היו קטנות. הן היו גם עדינות...ענוגות כאלו ונראו
נעימות. לא שנגעתי בהן או משהו. כשהגיע האוטובוס עליתי מהר
והתיישבתי מקדימה. נראיתי לעצמי מגושם כזה ומסורבל. לא יכולתי
לזוז כמו שצריך. כשירדתי בתחנה שלי ראיתי שגם השמנה ירדה איתי.
רציתי ללכת משם מהר אבל היא עצרה אותי ושאלה בביישנות "אתה
יודע אולי איפה זה רחוב פנקס?". אני זוכר שזה הפתיע אותי איך
שהיא פנתה אלי, נורא נחמד כזה. חשבתי שהיא בטח לא שמה לב איך
שהסתכלתי עליה מקודם. ואולי היא דווקא כן שמה לב? הראתי לה את
הכיוון של הרחוב והיא חייכה אלי וצחקה. זה ממש הפתיע אותי,
שהיא צחקה. גם איך שהיא צחקה. כי טכנית, לא קרה כאן שום דבר
מצחיק, לפחות לא לדעתי. והיא נקרעה מצחוק כמעט מין "הא הא הא"
מתגלגל ונחמד ולחלוטין שמח כזה, סתם שמח. חשבתי שהיא בטח ממש
טפשה אם היא לא שמה לב שאותי זה בכלל לא מצחיק. רציתי לעוף משם
אז חייכתי אליה מין חצי חיוך נבוך והלכתי. והיא...היא המשיכה
לצחוק לעצמה "הא הא הא" והלכה גם היא ועוד נופפה לי בדרך באחת
מן הידיים הקטנות והיפות שלה. הצחוק שלה והידיים האלה ליוו
אותי עוד הרבה זמן אחרי שהלכתי.

אבל אני עדיין יושב על המיטה. ועדיין הבחורה הזאת, איך שלא
קוראים לה, שוכבת שם לידי. ואני מרגיש פתאום כאילו אני לא יכול
לעשות את זה. כאילו פשוט לא בא לי. לא בא לי יותר עליה ועל כל
הסיטואציה ההזויה הזאת. וכל הבנות שהיו לפניה עולות לי כמו
בחילה. מצד אחד חבל לי לוותר עליה, כי היא באמת משהו ומי יודע
מתי יצא עוד פעם אבל מצד שני...אני מרגיש רע. לא יודע מה קרה
לי. "אני צריך לשירותים" מילמלתי וברחתי מהחדר. עמדתי בחוץ
ורעדתי, כמעט אפילו שהתחלתי לבכות. לא ידעתי מה אני עושה. עם
החיים שלי ועם הבחורה הערומה במיטה שלי. מה אני עושה