לחזי לסקלי
המוות תינוק בוכה
הדבקת את חזי שלנו, גדעת לנו את קרן השפע.
מה אני אמור להרגיש ?
לחשוב על רקב המוות שנשאת בתוכך
ואיך החדרת אותו לבשרו של משוררנו היקר?
לכעוס עליך? לשנוא? לראות את מעשיך בעיני
המפלצת הירוקה של הקינאה?
לא, חזי שלנו ידע. וברגע היפה מכל
בצע איתך את המוות לשניים כאילו היה לחם.
בכל רגע של אהבתכם העברתם מאחד לשני
מוות פעוט מרופד בחיתולים, כהורים, נושאי תינוק בוכה,
עשיתם ברכות, בהרבה זהירות.
והעיקר אהבה. הרבה אהבה.
התיחדות היא מוות חבוק בזרועותינו,
תינוק בוכה, תובע
עולם לעצמו.

מכתב לאמא   ( כשם השיר האידי הידוע )
אמא יקרה, זוכרת
כיצד הכנת אותי לחורף הראשון במעברה?
ערב ערב ספרת לאנג'ליקו
הבן היחיד שלך,
בן השמונה, על רוחלה אחותי הקטנה,
'זכרונה לברכה',
שנפטרה בגיל שנה מדלקת ריאות.
ואני, קשוב לך בכל מאודי,
גיליתי בעינייך הקודחות את
בבואתה הקטנה של אחותי,
זכרונה לברכה.
היום אני יודע - הייתה זו בבואתי
שלי, זכרונה לברכה.

מוזיאון
המרפסת המזדקרת היא ניסיון פתטי, בולט לעין,
להצמיד לבית משהו מחוץ לעצמו. והרי, לכל היותר,
אגיע לחלון ופני ימחצו בשקיפות אטומה.
גופי מרוקן, ודירת השיכון גדושה
חיים שהיו.
לילדי ונכדי הכניסה למוזיאון חינם. בחג הם כאן.
מעבירים זמן מרפסת, מתבוננים בנוף,
מהרהרים בעסקים, בנסיעות, באתרים
מעבר לים. ואותה שעה במיטתי
שרוע סרקופאג אשר תודעתו
משום מה מתעקשת,
לומר לי שזה אני.

כמו וורידיך
בסכין לחם חתכת עצמך ממני.
והרי במו ידיך קלעת ברחמי
צמות ילדה
ערה בעל כורחי, מסרבת לקום,
אני פורסת את זכרונותי
לפרוסות לילה דקות
כמו ורידיך.

רוצה את פניו
אני אוהבת את החייל שלי
אך לא את מדיו.
כל פעם שאני מפשיטה אותו
הם ניקלפים עם העור.
אני אוהבת את החייל שלי
ושונאת את מדיו.

השלם וההשלמה
בני,
ידי עדיין אוצרות את החיבוק
שחיבקתיך בהיותך
תינוקי
אימא,
מידתותי, זה מכבר, אינן תואמות
את ידיך הקטנות.

שיריי
הן אצבעותיו
הריקות והרטובות
של טנטלוס.
מותירים בפי
טעם 'עוד'
מהול ב
תבוסה.

מכמורת שראית בילדותך
אז כשהלילה התכנס לו באגן הים השחור
ובאין ספור עיניים נפרשה כשילייה לחה
על החול בטרם אור,
מציגה לך הילד את ימיך העתידים לבוא
והם זנבות דגיגי כסף רוטטים
באופל אצות איזמרגד ולהם
ריח ים עמוק ולח
של אישה

גורי שקט קטנים
גורי שקט קטנים
במה להזין אתכם כדי
שלשונותיכם תמשכנה
ללקק את פני?

כיורד ים
ארד אל
בין רגליך
לרדות
טעמים
ואותיות
כשאת כולך
תיבת
נגינה

הוספיס נוף הדר
אחות שזופה. כפרפר נוגע לא נוגע,
מרחפת מטפחתך הלבנה על פנינו הכבויים.
ידיך מסלקות ממטתינו קמטי חיים
כמו היו פירורים מסעודה אחרונה.
לרגע בקצה לשונך תרטיבי שפתיך
ובשיממון הסופני ידלק זכר קיץ רחוק
קצף ים. ונעורים.   וחוף ששכח אותנו
זה מכבר מושיט לך זרועות חסונות.

משורר
איש בודד
כתב
כמה שירים
חולף
על פני זוג
בין שיחי גן
יד מלטפת
בשר
נאנח
פנס
תמהוני
ממצמץ
כגחלילית .