"מה קונדום? את לא לוקחת גלולות?" הוא אומר בטון חצי מופתע
חצי מאשים. הזין שלו ורוד ומבריק ונפוח. בא לי להקיא. לא
כל-כך בגלל הזין שלו. יותר בגללי.
"לא," אני עונה, וחושבת לעצמי שאם חברה שלי אורנה היתה כאן
היא כבר היתה נותנת לו את הנאום על החברה הישראלית
השוביניסטית שלוקחת כמובן מאליו שהאישה מוכרחה לפוצץ את עצמה
בהורמונים רק כדי שהגברים הישראלים הילדותיים יוכלו להימנע
פעם נוספת מלקחת אחריות. (רק שאם אורנה היתה כאן בטח היינו
רואות סרט בדי.וי.די והייתי נהנית הרבה יותר).
"למה לא?" הוא שואל ואין לי כוח להסביר. יש לי הרבה פחות בעיה
לתת גישה לגוף שלי מאשר לנפש שלי - למחשבות, לרגשות, לשריטות
העמוקות.
"סיבות רפואיות," אני אומרת בסוף, וזה לא בדיוק שקר.
"אה," הוא אומר, לא מבין. אני רוצה שידחוף את הזין שלו בחזרה
לג'ינס ויעוף לקיבינימט. אבל אני לא אגיד לו את זה. לא. כי
חלק מכל העניין זה הרצון שלי להעניש את עצמי. זה לא שאני סתם
נהנית לעשות סקס עם אידיוטים שאני בקושי מכירה.
וחוץ מזה יש את העניין של מחלות המין. אני באמת לא מבינה
אנשים כמוהו שפשוט תוקעים את ה"זה" שלהם לכל דבר שזז וסומכים
על המזל. ואם הוא מתכוון לשכב איתי, הוא ללא ספק מאלה שתוקעים
כל מה שזז.
"אז מה נעשה?" הוא אומר, הקול שלו הופך לילדותי יותר מרגע
לרגע. אני בזה לו. אני מושכת בכתפיי.
"אפשר..." הוא לא ממשיך את המשפט, אבל הכיוון של המבט שלו
ברור.
כל נים בנפשי צועק לי לא לעשות את זה, אבל אני עושה. הוא
מרוצה. הוא אומר בסוף שאני ממש טובה (נו, טוב, יש לי הרבה
ניסיון). הוא מעמיד פנים שהוא רוצה איזושהי אינטימיות איתי.
מנסה ללטף, לחבק, אבל אני מתחמקת מהמגע שלו כאילו הוא כואב.
ובמידה מסוימת הוא כן כואב. הוא מזכיר לי את כל מה שהוא לא.
כל מה שאני כנראה באמת צריכה אבל מחבלת לעצמי בסיכוי אי פעם
להשיג.
אני ממלמלת משהו על קימה מוקדמת למחרת ונראה שהוא נושם
לרווחה.
"אני אתקשר אלייך מחר אחרי העבודה," הוא אומר, ואני מקווה
שהוא משקר. אני מקווה שהוא כמו המניאקים שהחברות שלי יוצאות
איתם שמבטיחים להתקשר ונעלמים. אבל הוא בטח לא יעלם. אני
מוצצת טוב מדי.
הוא מתכופף לנשק אותי ושוב בא לי להקיא, אבל אני נותנת
לשפתיים שלו לגעת בשלי. אני לא באמת שם בכל מקרה. החיבורים
בין הנפש והגוף שלי מעולם לא היו רעועים יותר.
אני נועלת אחריו את הדלת ורצה לאסלה. אני מתכופפת ואני אפילו
לא צריכה לדחוף אצבעות. אני מביטה ביצירת האמנות שלי שצפה
באסלה. רב האנשים לא מודעים לזה, אבל לכל זרע יש טעם, צבע
ומרקם קצת אחרים. זה קשור לתזונה של הגבר. במקרה שלי זה הדבר
היחידי שמשפיע על התוצר כרגע, כי אני לא אכלתי שום דבר חוץ
מקרקר כבר יומיים. אני באחת התקופות הטובות שלי עכשיו.
למרות ההרצאות של אורנה עוד מימי נעורינו, דווקא כן לקחתי
גלולות פעם. אבל אחרי הפעם ההיא שחשבתי שאני בהריון (זו היתה
הפעם הראשונה שנפסק לי המחזור) ואחרי שההקאות שלי הפכו להיות
עניין שבשגרה הגעתי למסקנה שזה לא אמצעי המניעה הכי בטוח
למישהי כמוני.
אני ממשיכה להביט אל תוך האסלה, מהופנטת מהיצירה המשותפת של
האידיוט ושלי. הילד שלנו -   נוזל הזרע שלו ומיצי הקיבה שלי.
השיער שלי נדבק לפניי, ספוג זיעה קרה. אני מגעילה את עצמי.
אני מגעילה את עצמי כל-כך שאני מתחילה לצחוק.
אני חושבת על מה שאורנה אמרה לי, שאני משתמשת במין כתחליף
לאוכל. אבל לא במובן הרגיל, כמו ששאר האנשים מחליפים תענוג
אחד באחר. בשבילי זהו עונש אחד שמחליף עונש אחר. ואכן גם אני
הבחנתי שבתקופות שבהן אני מצליחה להימנע מהתקפי זלילה אני
מוצאת את עצמי מעורבת יותר מתמיד במפגשי מין מענים כגון אלה
וההפך. אני כבר לא יודעת מה אני מעדיפה. שניהם מתישים אותי
באותה מידה (אבל לפחות בסקס שורפים קלוריות).
לאורנה יש חבר כבר שלוש שנים. אורן. היא לא יכולה להבין אותי.
תמיד היתה לה איזושהי מידה בריאה של אהבה עצמית. לא שהיא היתה
מתנגדת להוריד עוד שלושה קילו מהירכיים, אבל זה לא מפריע לה
עד כדי כך. היא לא היתה יוצאת במסע צלב כנגד עצמה כמוני.
ובכל זאת היא מקבלת אותי, עם הדפיקויות שלי והכל, כמו שאני.
למרות שאפילו לה אני לא מספרת הכל. ובכל זאת, היא העוגן שלי,
אפילו יותר ממה שהיא משערת.
אני מורידה את המים, שוטפת פנים ומתבוננת בעצמי במראה. זה לא
נכון מה שתמיד מראים בסרטים ובקריקטורות, הבחורה הכחושה
שמביטה בעצמה במראה ורואה השתקפות של בחורה שמנה. אני רואה את
עצמי כמו שאני - שלדית, שקופה. אני כבר מזמן לא מנסה לרזות
(אם אי פעם ניסיתי בכלל). אני בשאיפה להיעלם.
אבל אני לא נעלמת. יצר הישרדות ארור. אפילו המחזור שלי לא
נעלם לגמרי. אחת לכמה זמן הוא מופיע, כמו אורח בלתי קרוא, רק
כדי לשבש לי את החיים עוד יותר. רק כדי להזכיר לי איזו
מפסידנית אני שאין לי אף פעם אומץ ללכת עד הסוף.
אני מוציאה לשון מול המראה. היא לבנה עם גוון חולני. אנשים
אחרים אולי היו חושבים שזה מגעיל, אבל אותי זה עושה מרוצה.
אני רוצה שכל פיסת ורוד בגוף שלי תתנדף. אין לי שום קשר
לאופטימיות או לבריאות הגלומות בצבע הזה. הוא זר לי לחלוטין.
ואם אני לא יכולה להרגיש ורודה מבפנים, אני לא מוכנה להיות
ורודה מבחוץ. אמת בפרסום, קוראים לזה, וזה אחד הדברים היחידים
שאני עוד מתעקשת עליהם.
זה לא שאני לא חושבת לפעמים איך היה יכול להיות אם הייתי
מפסיקה לרגע את נחשול ההרס העצמי. אם הייתי דואגת לעצמי,
מפנקת את עצמי, אוהבת את עצמי. נותנת לעצמי לאכול, לשתות,
לישון, לנוח. נותנת לעצמי לאהוב ולהיות נאהבת. אבל אני מניחה
שעמוק בפנים אני לא מאמינה שהחיים הרגילים נועדו למישהי דפוקה
כמוני. ומרב פחד, או אולי עכשיו כבר מתוך הרגל, אני דוחה אותם
לפני שהם יספיקו לדחות אותי.
אבל אני בכל זאת משתעשעת ברעיון עכשיו. אני מנסה לחשוב מה יש
לי אכיל בבית. לא הזבל שאני בולסת ברגעים החלשים שלי. גם לא
הקרקר והקוטג' הרגילים. אוכל של ממש. לוקח לי קצת זמן, אבל
אני נזכרת באוכל של אורנה. אורנה מחזיקה אצלי אוכל מיוחד
לימים שהיא באה אלי, כי היא יודעת שלי לא יהיה מה להציע לה
לאכול. קרה כבר פעם או פעמיים שטרפתי לה את כל האוכל בהתקף
זלילה, אבל היא לא אמרה שום דבר, אם היא בכלל שמה לב (השתדלתי
להחליף את המוצרים בחדשים לפני שהיא ביקרה אצלי שוב).
אני מחפשת את המפתח לארון של אורנה במגרה המבולגנת של שולחן
המחשב שלי. בזמן שאני מנסה למצוא את המפתח אני מנסה להיזכר מה
יש שם. בטח חטיפי גרנולה (אורנה משוגעת על גרנולה). מרק נמס
בכוס. מנה חמה או שתיים. הבטן שלי מתחילה לקרקר. דווקא בא לי
מנה חמה. לא זוכרת מתי אכלתי אחת בפעם האחרונה. כבר קרוב
לשבועיים שאני במשטר קפדני של קרקרים, קוטג' ומלפפונים.
אצבעותיי חופרות עד שהן מוצאות את המפתח. אני נושמת נשימה
עמוקה. זה לא התקף זלילה ואני לא אתן לו להתפתח לכדי שכזה.
לא. זה צעד בכיוון הנכון. זה החלק השפוי הקטנטן, הכמעט נכחד
אצלי, שמנסה לזקוף ראש. רק מנה חמה אחת. לא יותר. מנה חמה
ומלפפון. אולי קפה. זו ארוחה הגיונית בשבילי כרגע. יש סיכוי
שהגוף שלי יסכים להשאיר אותה בפנים.
אני בדיוק עומדת לפתוח את הארון כשפעמון הדלת מצלצל. אני
מביטה בשעון. מי זה יכול להיות בשלוש לפנות בוקר? אני מקווה
שאורנה לא רבה עם אורן שוב. לא שאכפת לי לארח אותה. אני פשוט
מודאגת מהם בזמן האחרון. אבל לא. זו לא היא. זה הוא. האידיוט
ממקודם. מה לעזאזל הוא רוצה?
"אני חושב ששכחתי אצלך את הארנק," הוא אומר, נראה מעט נבוך,
וזו הפעם הראשונה שאני רואה בו משהו שלא מגעיל או דוחה אותי.
אני פותחת את הדלת לרווחה ומצביעה לכיוון חדר השינה שלי.
אני עוקבת אחריו לחדר השינה, מנסה לעזור לו לחפש. הוא מחפש
מאחורי השידה, היכן שהוא זרק את הג'ינס שלו קודם. אני נשכבת
על המיטה ומציצה מתחתיה.
"מצאתי," הוא אומר ומרים את הארנק להראות לי.
"יופי," אני אומרת ומרגישה את הפה שלי מתייבש.
"אז... נהיה בקשר," הוא אומר ומתחיל לצאת מהחדר.
אני קולטת שהמפתח עדיין ביד שלי, שמזיעה מעט עכשיו, למרות
שבכלל לא חם. אני כבר יכולה לדמיין את הטעם של המנה החמה.
פסטה מוקרמת או קוסקוס. לא מעדן הכי גדול, הדברים האלה, אבל
למי שמורגלת לאכול רק קרקרים ומלפפונים...
"חכה שניה," אני פולטת, בלי שום תיאום עם המוח שלי. מה לעזאזל
אני מנסה לעשות?
"כן?" הוא מסתובב, נראה מבולבל.
אני קמה מהמיטה ומושכת אותו בחולצה לכיווני. הוא מהנהן
ומחייך, חיוך מתנשא, בטוח בעצמו. אני נזכרת בדיוק למה נגעלתי
ממנו מלכתחילה וחשה הקלה. הוא דוחף אותי לכיוון המיטה ונשכב
מעלי. כובד משקלו מאיים לפצפץ את עצמותיי השבירות. הוא כבר לא
צריך סימנים נוספים או אפילו שיתוף פעולה מינימלי. הוא מפשיט
אותי כפי שמפשיטים ילדה קטנה שנרדמה לפני שהספיקה ללכת למיטה
לישון. אני עוצמת עיניים ומפסיקה להרגיש את הגוף שלי. את כולו
חוץ מאצבעות היד שלי, שלהפתעתי עדיין סגורות חזק מסביב למפתח,
שנדמה הרבה יותר גדול ממה שהוא באמת.
הוא שולף את הזין שלו. בחיי שהוא מגעיל. הוא לא אומר כלום
לפני שהוא מחדיר אותו אל תוך גופי ואני לא חוזרת על הדרישה
ממקודם. אני מחלישה בראשי את כל הרעשים שהוא משמיע - הגניחות,
האנחות, קולות הנשיקה והמציצה, המילים שהוא פולט מפעם לפעם.
הכל הופך לרעש רקע ורק צליל אחד מפלח את העמימות ההולכת
ומשתלטת על מוחי - צליל מפתח הפוגע בקרקעית.