פתאום בלי שום סיבה, הבועה התפוצצה. התפוצצה ולקחה איתה את כל
הזיכרונות, האשליות, החלומות ואולי גם קצת תקוות. ככה, בלי
סיבה.
נועה הביטה על עצמה במראה, הבחינה בדמעות יורדות מקצה עפעפיה
לכיוון לחייה עד לפיה. הם היו חמות אך קרות, עדינות אך כואבות.
היא ידעה שיום יבוא והיא לא תטפח עוד בועה. היא לא תצטרך, כי
הכל כבר יתגשם לבד.
כאב לה, הכאב הפיזי היה כאב חד וחלק, הכאב הנפשי היה אף כואב
עוד יותר. הדמעות המשיכו לרדת  כמו זרם של נהר, ירדו ולא
הפסיקו. היא לא יכלה להפסיק אותם, זה היה נראה כאילו  לדמעות
יש רצונות משל עצמם.
היא הביטה על ידיה שהיו מכוסות בדם, היא ידעה שזה דם הבועה
שכבר התפוצצה ממזמן, התפוצצה והותירה אותה לבד.
ללא תקווה, עם שיגרה, בלי טעם או רצון לצאת החוצה. הבועה נתנה
לה חמימות מסויימת, ועכשיו?! קר לה, כל כך קר.
היא פחדה לבקש עזרה, אולי בתוך תוכה לא רצתה ממש, אבל היא
זעקה, כשהביטה על הוריה, חבריה או סתם על מוריה, היא זעקה להם
שהיא לא בסדר. אבל הם לא שמעו, אולי סירבו, אולי זה פשוט החברה
שמתעלמת, אולי עדיף שלא יעזרו, אולי זה היא צריכה לעזור לעצמה.
אבל איך?! היא אספה את שערותיה, נפלה על מיטתה, בוהה בחלון
שמימנו השקיף השמים השחורים. אין לה את הכלים להתמודד, היא לא
ידעה איך, כל פעם שניסתה המצב נהיה גרוע יותר.
כל פעם שבנתה לעצמה את אותה בועה, היא התפוצצה, לא החזיקה מעמד
לאורך זמן. פעם חודש, פעם שלוש חודשיים, פעם חצי שנה, אבל
בסופו של דבר היא התפוצצה, כאילו לא רוצה להגן עליה יותר, לא
רוצה להיות בקרבתה.
המים נשפכו, הבועה נעלמה, והיא נשארה לבד. בודדה.
כמו תמיד, היא סיננה לעצמה, וכשהביטה איך הדם נוזל משני ידיה,
היא לא חשבה על מי יכול לעזור לה. כולם או ישנו, או היו
עסוקים. היא חיפשה במוחה את המישהו הזה, שיעזור לה. אבל ממזמן
המישהו הזה כבר לא נמצא לידה, כבר מזמן היא איבדה את אותם
אנשים שבאמת הצילו אותה, שבאמת רצו להיות בקרבתה והתעניינו
בשלומה. ואם איבדה אותם, זה לא באשמתה, זה אשמת הגורל שמאיים
על כולם בעזרת אובדן או שיגרה.
אולי היא יכלה לאחוז בבועה, אבל הבועה כבר לא הייתה שם כדי
להגן עליה מכל הרוע של העולם. התמימות שהייתה בה אזלה, היא לא
רצתה להיות תמימה, היא רצתה לא להאמין, לא להבין אף אחד, להיות
קשה.
אבל יצא שתמיד היא יצאה מבינה בעניין, מוותרת, העיקר לא לריב.
והעיקרון הזה הפך לקוץ, והקוץ קרע את הבועה, והבועה התפוצצה
והשאירה אותה לבד, וכמו תמיד, היא לקחה איתה את הזיכרונות,
התקוות, הציפיות
והיא ידעה, בפעם הבאה היא לא תטפח בועה, כי זה סופה של בועה
להתפוצץ.