בחדר ההמתנה של טיפול נמרץ שקט.
דממה רווית דמעות שיבשו, שברי חיוכים לאים, ספוגי אימה,
המתנה...
כאילו במעבר דרך דלתות הזכוכית הגדולות יש כניסה לעולם אחר,
עולם שבו אין זמן, רק המתנה, מאבק אילם בשכחה, בין חיים
למוות, בין גבורה לפורקן...
דיסקמן, אוזניות גדולות, ספר עם מילים ריקות, עינים מזוגגות,
שברי מילים, היאחזות נואשת בהומור סר טעם, וגבולות בוערים,
זועקים: "כאן - אסור! כאן אסור לצחוק!!!"
וימים מאבדים משמעות. חמישה-עשר? לא - שישה-עשר, היא מתקנת
ברכות אילמת. הרבה זמן, הרבה מדי. לילות-רדופי-ימים,
ימים-רדופי-לילות, הוא עוד יקום, עוד ילך ויצחק, עוד ישמע את
המוזיקה שכל-כך אהב, שאתם כל-כך לא, אבל זה כבר לא ישנה יותר,
כי כל רגע איתו...
ופתאום מפלח את הכבדות הכמעט לא נסבלת צלצול טלפון קר. זה
שיר, "אור" הוא קורא לך דרך שירים חזקים, צלילים כבדים
באוזנייך, ואת מסיטה אותם קצת, והשיר - שיר מוכר, הביטלס
הנצחיים, בלי מילים, רק "היי ג'וד" ו"אל תקשה את זה עוד, קח
שיר עצוב ושמח אותו קצת"...
כשתשובו לנשום עוד והאוויר בפיכם יהיה כה טוב ומוערך, כל שיר
עצוב - שמח יהיה, וימי האימה יהפכו כתם שחור, אי שם, רחוק,
כזה שאי אפשר ממש לזכור, דעו רק זאת, טמנתם בי, בחזות איתנה,
כוחות ותקווה ואמונה, במי שאני, במה שאני עושה ובעם הזה, שלי,
שאני שלו...
אני אתכם, אתם איתי, בלבי בימים אלו, מחזקת ידיכם, מתפללת
אתכם לטוב, ולימים של רגיעה שלמה... אמן...

בהערכה ובתפילה לחיילים ולהורים הגיבורים, שבשבילם סוף
המלחמה
עוד רחוק...