אתה חי עם בן אדם 4 חודשים. אבל מלא. אין אפילו יום אחד בנפרד.
מקסימום שעה, וגם זה בלחץ. והוא מכיר אותך כמו שאמא שלך לא
מכירה אותך. כל מבט, כל תנועה, כל ס"מ שאתה הולך קדימה יותר
מהשאר, כל מחשבה שעוברת בראש. וזה כ"כ קל ככה, שלא צריך להסביר
כלום, להגיד. נאמר כבר הכל- אז מה נשאר להוסיף לזה?
וברור שיש ויכוחים פה ושם, התעצבנויות. ואחרי כמה זמן כבר לא
צריך ויכוח כדי להתעצבן. פתאום אתה שם לב שהוא לועס מסטיק ממש
מעצבן, או מעשן עם קולות מטרפים אוזניים, או מספר משהו מסויים.
ואתה משתגע עליו, כי מה לעזאזל הוא לועס ככה? ופתאום זה הדבר
הכי מעצבן בעולם! ויושבים עם אנשים חדשים, ועוד לפני שעולה לו
שאלה לראש- אתה כבר יודע מה הוא ישאל עכשיו ובאיזה ניסוח
מדוייק.
אחרי כל הזמן בצפיפות הזאת, זה מעצבן פעם אחת, ובפעם אחרת זה
מצחיק, כמה שאתה מכיר אותו. ומה, על מה יש לכם לדבר עוד? ומצד
שני- כבר הגעתם לנקודה השלוה הזאת, שלא צריך לדבר כבר. כי לכל
צד ברור מה האחר מרגיש, חושב, רוצה. כ"כ נוח. פטור מהסברים.
אבל גם מקבלים חפפות אחד על השני ככה סתם, פתאום. כ"כ קשה.
כבר לא מקפידים לסגור את הדלת כשמשתינים מרוב פתיחות, ומצד
שני- סוגרים את הדלת ברעימות, כי די כבר איתך! עזוב אותי! סתם
ככה.
ותמיד כשאתה קונה לעצמך מסטיק, או בננה- תקנה גם לו. ומצד שני-
תקנה לעצמך, ודווקא לא תקנה לו! זיבי!
ופתאום כל מה שאתה רוצה זה ללכת לחדר, ללכת לחוף, ללכת
לאינטרנט, העיקר ללכת- בלעדיו. ומצד שני- הוא מתקלח, ואתה מת
כבר שיצא מהמקלחת ותשבו יחד על כוס קפה.
ומצד אחד להקריא לו מה כתבת ביומן, איזה קטעים..... להכניס
אותו עוד יותר לראש שלך, לאמת הכי אמיתית. ומצד שני- להוציא את
היומן כהצהרה- עכשיו אני אכתוב על דברים שלא בא לי להגיד לך,
אולי אפילו עליך.
ולעמוד מאחוריו לויאלי גם אם הוא טועה, אבל לנזוף בו על
ההתנהגות שלו. ולהוציא את האייפוד שלך כדי שתשמעו את השירים
ששניכם אוהבים, ומצד שני- להוציא את האייפוד כסימן- עכשיו אני
נכנס לעולם שלי, אל תדבר איתי, אני לא שומע.
לחכות שרק יתעורר כבר ותעשו משהו יחד, או לעשות את עצמך ישן עד
שיצא מהחדר. לחשוב לעצמך- די כבר, צריך את הלבד המלא שלי. אבל
להתבאס שלא תישנו יחד לילה לילה. להקריא לו מיילים חמודים
ששלחו לך, אבל להסתיר בהפגנתיות מיילים אחרים. להיזכר איך היה
כיף במסיבה ההיא, שהשתגעתם יחד, אבל לספר לו איזו מסיבה אדירה
יותר היתה בערב שהוא ישן ואתה יצאת. להציע לו ללבוש בגד שלך
שאתה ממש אוהב, והרי אין לך מבחר רחב, אבל ללבוש דווקא משהו
שלך שאתה יודע שהוא רצה ללבוש. להפתיע אותו במנגו, או קפה- אבל
להשתגע כשהוא לוקח ממך שני סול. לרחם עליו שהוא חולה, אבל
להדגיש שאתה חולה יותר.
לא קל לחיות עם מישהו 4 חודשים, צל אחד של השני. בכל מקום, בכל
מצב- יחד. מכירים אחד את השני עד הסוף, אין צורך להסביר.

כבר כמעט חודשיים מאז חזרנו לארץ, ועדיין לא התרגלתי לישון
בלעדיה.