אינך יודעת מה שאת עושה לי,
אינני יודעת אפילו בעצמי.
אבל זרימת גופך המוצק מסחרר אותי,
שחשבתי שידעתי מהם רגשות.
את מרקדת בין האורות הצבעוניים המסנוורים,
והעשן המלאכותי מרכך עוד יותר את גופך ומעגל את כתפייך
החשופות.
את שונה מכולן, רק בך ההעזה.
ורק בפנייך רואה אני את היופי העסיסי הזה,
ששובר את כל המוסכמויות הקלאסיים, ומלווה תמיד במין כיעור
תהומי.
זהו קסמך, נימפתי, והכול נובע מליבך.
אך אותי, היושבת באפלולית הקהל, לעולם לא תדעי.
קיומי ריק למעניך, וליבי נושא תפילת שווא שתדעי אותי, את שמי-
אך אני רק רסיס חיוור של חיים שלעולם לא ידע-ך.  
לכי, לכי יקירתי, וחיי חיים שלמים,
חיי בתוככי.