"העצם היפה מכל הוא זה שאיננו"
זבגנייב הרברט.
כאשר עומד אדם על קצה המצוק התלול ומתחתיו משתרעים רק ערפילים
אפרפרים בילתי נראים והדרך חזרה חסומה וכוחותיו כבר קלו האם
הוא חש במשב הקליל, הבילתי מורגש של אפס קצה של משמעות? האם
יכול לסכם? האם יוכל להשלים עם דרכו? או ינסה בחירחור אחרון
לגמוע עוד חמצן מלוא ראותיו הקורסות ובת-מחשבה קצרה תחלוף
בשרידי הויתו שהנה רק יצבור מעט כוח ויוכל להנות מאוד יום אחד,
מאוד שעה אחת, מאוד דקה אחת?
לשם מה אנחנו יוצרים? האם כדי להגיע לרגעינו האחרונים כשנהרה
של סיפוק מונחת בזויות פינו? הרי כל חיינו אנו עסוקים באלפי
מהלכים קטנים, בילתי נראים שתכליתם אחת: עוד רגע של קיום, עוד
מהלך של הסגת יתרון על פני החרמש האיטי הממתין לנו בכול פינה
מנתיבינו. עוד חמיקה זריזה מפניו. האם ישנה משמעות מעבר לכך?
האם חיינו נטענים במשהו שהוא מעבר לשרידה יומיומית? צחוקו של
צבוע הקיום; המפוספס באין-ספור אורת זוהרים מטושטשים (בנה
המועדף של אימא טבע האדישה כלפינו) מוטח בכל יהירותו בפנינו
כאשר אנחנו דשים בשאלת קיומנו. ובכול זאת איננו חדלים מאותה
מלאכה סזיפית, מאותם ניסיונות פרומותאים. רואים אנו עצמינו
כבניו הנבחרים של הקיום ולא חדלים מנסיונותינו העלובים,
הנועלים, האינטריגים לצוד איזה ניצוץ; אשר בכול שמגעו החמים נח
על ידנו הוא חומק לו ואינו יותר ואנו חוזרים בשפע של תשוקה
בחזרה אל המרוץ.
האם נותר לנו משהו לפחות מאותם נסינות? מאותם רגעי הצלחה?
מפינות האור של חיינו? אני טוען שכן! לא תמיד, לא בכול מקרה,
לא בכול נסיון נבחין בהשראה, לעיתים יחלוף זמן רב, לעיתים נשיג
מה שיתברר כסותר לחלוטין את הנחות היסוד שלנו, לעיתים ינצנץ
האור לאדם אחר, במקום אחר שלרגע אחד, יתקל בשארית מאיתנו, שארי
שנכרתה במילים, בצבעים, בצורה ובתנועה.
במאמר הקצר הזה אנסה לגעת בדעתי (הסוביקטיבית) בנקודה מהי
משמעות מטרתה של יצירת האומנות. האם יש לה כזאת? לא האם יש לה
משמעות? וגם לא האם צריכה היא מטרה? וגם לא האם צריכה להיות לה
משמעות? אלא מה טוען את החומרים שמהם עשויה היצרה במשמעות. על
הצורך ועל היש זהו כבר מאמר אחר.
הדרך שבה אנסה לעשות זאת היא בהשוואה קצרה בין אומנות לבידור.
על המאחד והמפריד ועל ההבדל בינהם.
מה גורם לאדם לצרוך אומנות? מה מניע איש מהישוב לביקור
במוזיאון? לשיטוט על פני סקאלת הרדיו? לקריאת ספר? לצפיה בסרט
או בסדרת טלויזיה? ברשותכם אתמקד בשלוש דוגמאות: ספרותית,
קולנועית ומוסיקאלית. מתי ספר, סרט או מוזיקה נכנסים לקטגורית
הבידור ומתי לקטגורית האומנות? והאם אכן באמת הן קטגוריות
נפרדות? דעתי היא שכן. למרות שלא מדובר בחלוקה ברורה ומוחלטת.
האדם צורך במינונים שונים אומנות ובידור מתוך צרכים פנימים
מתוך מבנהו הפנימי המושפע ממצבו החיצוני (זאת אומרת מהחינוך
שקיבל, מהחברה שבא הוא ומהדרכים שהוא מחפש כדאי לגשר בינהן
ובין פנימיותו וחיצוניותו). ניתן להסכים שגם ספריו של רם אורן
וגם ספריו של ויליאם פוקנר הם ספרות. האומנם? שניהם מתקימים
באותו המדיום עלילה סיפורית המתארת התרחשות, המבוטאת במילים
וכרוכה בספר. אבל כל הדברים הללו הם לא יותר משותפויות טכניות
המאחדות בינהם לאותה חנות, לאותו יצוג. רם אורן [והוא דוגמה
טובה משום שהוא (על פי טענת) חף מכול יומרה אומנותית] כותב
ספרים שתפקידם להעביר בנעימים או בהתרגשות את זמנו של הקורא.
הוא מבקש ליצר אצלו ריגוש נעים שיסב את דעתו מהסובב אותו
(דוגמת טיסה במטוס) ויעזור לו לצלוח פרקי זמן ריקים בקיומו.
בקצרה אורן מייצר שכחה. הוא עוזר לקורא להתגבר על זמן מת (תרתי
משמע) על רגעים חסרי משמעות מבחינתו (האומנם חסרי משמעות זהוא
כבר דיון אחר) אורן מבדר אותו. פוקנר (או ג'ויס או בקט או קפקא
או גורדימר) מאתגר אותו, דורש ממנו הפעלה שיטתית של התודעה,
מעקב אחרי אסוציציות, בחינה של הקשרים. פוקנר מבקש מהקורא
לעבור משהו, לסנטז רגש, מחשבה. להצליל קיום כלשהו. השפעת ספר
של אורן על הקורא לא צריכה להתקיים הרבה אחרי סיום קריאתו.
פוקנר מבקש לתת לו דבר שיוסיף לצעוד עמו. ספר של אורן משפיע על
כל מי שבחור לקרוא אותו באותה הדרך. את פוקנר קורא כל אחד
בדרכו שלו, הדבר שיותר לו שונה מקורא אחד למשנהו ושונה לעיתים
מתחושתיו של הסופר עצמו. יש הרבה דרכים לקרוא יצירה של פוקנר.
יש דרך אחת לעשות זאת עם אורן. שניהם משתמשים באותו
המדיום-כתיבה בדיונית. אורן הוא בדרן, פוקנר הוא אומן.
דוגמא נוספת היא מתחום הקולנוע סרט של תיאו אנגלופלוס מול אחד
מסרטי מת לחיות של ברוס ויליס. גם כאן אנגלופלוס כפוקנר מנסה
לצרוב לתוך תודעת הצופה רגש, מחשבה, דבר לשאת עימו. ויליס
(ושימו לב לזיהוי השונה עם הרטים בין הכוכב במקרה הבידורי
לבמאי במקרה האומנותי) רוצה לבדר אותו לתת לו good teme .
גם בתחום המוסיקה (הקלאסית דווקא) ישנן הבחנות שכאלה ארנולד
שנברג לא נותן למאזין מנוח ואלסים של שטראוס מרככחים לו את
ההאזנה. בכוונה בחרתי בדוגמאות קיצוניות. בידור ואומנות
משתמשים באותם מדיומים אל הם שואפים לדברים שונים. אין חלוקה
מוחלטת בין בידור לאומנות. על הקו בין פוקנר וג'ויס לרם אורן
וג'קי קולינס מתקימים מדרגים שונים של כתיבה (אי אפשר אפילו
להגדיר את המעבר בינהם בצורה מדרגלית אלא יותר כשפוע מתון) רוב
היצירות מתפקדות בתווך האמצע שבין לבין. יש יוצרים שמלהטיטם
בשני פני המדיום.
אין אפשרות להכוונה ברורה בשטחי האמצע לעיתים יצירות (בעיקר
בספרות וקולנוע) מתפקדות בשני המישורים חלק מהן בידורי וחלק
אומנותי. מי שרוצה להתבדר יכול למצוא זאת בהן ומי שירצה
להיאתגר יוכל גם כן ההבדלים מאוד מטושטשים רק בין הקצוות הם
חדים. יש יצירות אומנות שהן נעימות לאוזן וקלות לקריאה אבל זהו
השג מישני שלהן. אומנות לא אמורה להנעים היא לא אמורה להיות
אסתטית אלא הם רק בונוסים שלה (עם הם מתקימים). בידור קיים כדי
להנעים, כדי להשכיח. אומנות בסופו של דבר קיימת כדי לנחם. לנחם
אותנו על אין האונים שלנו על מול חידלון קיימנו. בידור עוזר
לנו לעבור את הקיום, מקל לנו עליו. אומנות חושפת אותו לפנינו
ובגדולתה היא מנחמת אותנו. יופיה הוא לא במה שנראה על פניה אלא
במטענים הסוביקטיבים שהיא טוענת את תודעתנו שאלי מאפשרים לנו
להביט אחורה בסיפוק מסויים. כל אדם זקוק הן לבידור והן לאומנות
כל אדם בתלוי בפנימיותו ובחיצוניותו זקוק לסוגים שונים שלהן
ולמינונים שונים. אישית אתגר האומנות נראה לי כהרפתקאה האמיתי
של החיים הדבר שלמענו שווה לגמוע אותם.
זבגנייב הרברט: עיוןבעצם. מתוך: אלגיה לעת פרידה.
תרגום דוד ויינפלד.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.