בלילה אפל מתדפק על דלתי
קורא לי לבוא
טוען שזו שעתי.

בחוסר רצון יוצאת למסע
ומאוחר יותר
מבינה כמה הוא מופלא

מרגע הלידה
מלווה הוא אותי
משתתף בכל נשימה ובכל גופי.

בילדות היפה והרחוקה
לא לוקח כל חלק
ונשאר באפלה.

בבגרות הטרייה הוא בשיא פעולה
משכנע לבוא אליו
ולפעמים אני מתפתה.

כשהחיים מתחילים
הוא נדחק לפינה,
מחכה,
ומופיע בעת הפתעה.
מותיר אותי
עם רגשי אכזבה
על נופים שלא אראה
ועל ספרים שלא אקרא

אך לפתע,
עוטפת אותי הרגשה
של חום ושל חופש ובעיקר אהבה.
לאיטו משחררת את האחיזה
ושוקעת בעולם הלא נודע.

בפחד אדיר פוקחת את עיניי
ונוף עצום נגלה לפניי
החופש כבר אינו קיומי
לנצח מלווה הוא בחיבוק אימהי.

הזמן נעלם,
זהו תום המסע.
מכינה את נפשי
להתחלה הבאה.