מוקדש לכל הבחורים מתחת לגובה 1.80 מטר שלעולם לא יקבלו את
מספר הטלפון שלי
הוא היה נמוך. זה הדבר הראשון שראיתי. נמוך, אבל מתעניין.
נמוך, אבל ממוגנט אליי מהשנייה שנכנסתי אל החדר, מלאת אנרגיות
חיוביות ושמחת חיים.
יום טוב הוא בחר לו להיצמד אליי בעיניים מחייכות. אחרי תקופה
כל כך ארוכה של עצב ומחנק הצלחתי לצאת שוב אל העולם כמנצחת.
תחושת הכוח שאפפה אותי באותו ערב שיכרה אותי לפחות כמו בקבוק
השמפניה שהעריתי אל תוכי במסגרת החגיגות. וכך, שיכורה מכוח
ומשמפניה וצמאה לתשומת לב ולהערצה גברית, הוא חייך אליי במשך
ערב שלם, עד שנתתי לו, למרות שהוא נמוך, את מספר הטלפון שלי
למטרות התקשרות עתידיות.
נמוך.
תכונה בעייתית לבחורה שכל חייה מתפקדת כעמוד שדרה זקוף וגבוה
עבור כל הסובבים אותה. חזקה בבית, חזקה בעבודה, חזקה בשביל
החברים. פלא שאני מבקשת לי ענק כבן זוג? מישהו להתיילד איתו,
גם אם זה לחמש דקות ביום? מישהו שיקיף אותי בזרועותיו הארוכות
ולא ירפה עד שאני אוכל להרגיש בטוחה מספיק בתוך החיבוק שלו
כדי להיות חלשה איתו? נכון, אני יודעת. אני יודעת שגובה הוא
לא רק תכונה חיצונית. שאנשים נמוכים יכולים להיות חזקים מספיק
מבפנים בשביל להקיף אותי מבחוץ, אבל למצוא את החוזק הפנימי
הזה באדם לוקח הרבה מאוד זמן, ובדור שמחפש ומוצא בני זוג מתוך
קטלוגים דיגיטליים, למי בכלל יש זמן?
אבל לי היה זמן באותו ערב, ובנדיבות שאחרי ניצחון החלטתי
להעניק מטובי גם לנמוך שבכוחותינו, ולתת הזדמנות לתכונות אופי
לנצח במאבק התמידי שלהן עם התכונות הפיזיות על העליונות. שהרי
מה חגגתי באותו הערב אם לא את הפתיחות החדשה שהחלטתי לסגל
לעצמי בכל אשר אפנה, את המצפן החדש לחלוטין שבאמצעותו החלטתי
לנווט את דרכי מעתה והלאה, או לפחות עד שתוכרע ההחלטה
המשמעותית הבאה במסלול חיי המתפתל?
כן, בקבוק השמפניה של אותו ערב נועד לחגוג החלטה משמעותית
שקיבלתי יום אחד זמן קצר לפני אותו ערב על הבר, היום הארוך
ביותר בשנה ליתר דיוק. רגע לפני שהציפייה לימים אפורים
וגשומים מתחלפת בציפייה ליולי-אוגוסט מהגיהנום החלטתי לעשות
מעשה. החלטתי שאני חזקה מספיק בשביל לעזוב את המעקה שליווה את
הדרך הארוכה שחשבתי שאני צריכה ללכת בה מהיום שבו הפכתי לאדם
בזכות עצמו. הדרך הזאת, שמעולם לא שאלתי את עצמי האם בכלל אני
רוצה לצעוד בה, הדרך הזו שהובילה אותי לקריירה מוצלחת,
להישגים שתמיד אהיה גאה בהם, להערכה גדולה מצד כמעט כל אזרח
של הקהילה הבורגנית-קפיטליסטית הזו שאנו חיים בה, למקום רחוק
ממני. באותו יום החלטתי לעזוב את המעקה ולבדוק אם ישנם שבילים
נוספים בפארק שיוכלו לספק תשובות אחרות.
ובהתחלה היה נדמה לי שלא טעיתי.
הוא היה נחוש, בטוח ומוביל. מתקשר אליי כל יום, מנסה למצוא
הזדמנויות לראות אותי. מבשל לי, מחמיא לי, מנשק אותי ובאופן
כללי נראה היה שהוא מתנהל די נכון מהגובה הנמוך ההוא שממנו
הוא היה מביט אליי בכל פעם שנפגשנו.
אני, לעומת זאת, התקשיתי להתמודד עם הפער הפיזי בינינו.
סירבתי לעמוד לידו: המפגשים שלנו נערכו בישיבה או בשכיבה
בלבד. כשיצאנו יחד, הקפדתי לצעוד כמה צעדים לפניו, ממהרת אל
הכיסא הקרוב ביותר ברגע שהגענו אל מחוז חפצנו. הסכמתי לסקס רק
בחושך מלא, לא הסכמתי בשום פנים ואופן לישון איתו בתנוחת
כפיות בלילה. החיים התנהלו להם במין בועה נעימה של הכחשה. זו
הייתה הדרך היחידה שהצלחתי לחשוב עליה על מנת להרוויח את הזמן
שהייתי צריכה.
ויום אחד, אחרי כמה שבועות, הוא פתאום גבה.
אין לי מושג איך זה קרה, פשוט לא שמתי לב, הסתובבתי רגע להרים
את מגבת המטבח שנפלה, וכשחזרתי להביט בו, הייתי צריכה לחפש
אותו בערך בגובה ראש וחצי מעליי. כן, ככה פתאום, הוא גבה.
האמת היא שמה שהיה מבהיל במיוחד בכל הסיטואציה הזו היא העובדה
שהוא סירב להודות בצמיחה הפלאית הזו שהתרחשה לה לפתע מאחורי
גבי. לקחתי אותו אל המראה, עמדנו גב אל גב, והוא אמר שאני
מדמיינת, שתמיד היה גבוה ממני. ביקשתי ממנו למדוד את הג'ינס
שקילפתי מעליו רק שעה קודם, והוא אמר שהוא תמיד לובש מכנסי
שלוש-רבעי בקיץ. כשהוא הושיב אותי על הספה והלך להביא לי כוס
מים בניסיון להוציא אותי ממיני-התקף החרדה שנראה היה שעובר
עליי, התחלתי לחשוב שאולי דמיינתי את הכל. אולי הוא באמת היה
תמיד גבוה? הרי מן הפעם הראשונה שראיתי אותו, יושב על כיסא בר
ומחייך אליי, ועד לפני חמש דקות, לא עמדתי לידו אפילו פעם
אחת. סירבתי. איך בכלל הגעתי למסקנה הזאת שהוא נמוך? אולי זו
הייתה התנוחה הרגועה שלו אז, על הכיסא? התאורה על הבר? שחקן
כדורסל מזדמן שישב לידו והכניס את כל הסיטואציה לפרופורציות
לא הגיוניות?
בעודי מריצה את השבועות האחרונים בראשי במין fast-forward
מבוהל חזר הגמד-ענק עם כוס המים, והתיישב לידי, מבזיק חיוך
מלא ביטחון שגרם לי פתאום להרגיש שהכל בסדר. הוא בסדר, אני
בסדר, אנחנו בסדר. בסך הכל פגשתי בחור נחמד ואני נהנית לבלות
איתו, לדבר איתו, להתנשק איתו, ומעכשיו - גם להתחבק ולישון
איתו בכפיות. איזה כיף.
הימים חלפו להם באושר יחסי, ועם הזמן החולף הגעגועים שלי
למעקה ההוא ולדרך ההיא שאותם נטשתי הלכו ופחתו. למעשה,
הגעגועים התחלפו להם בתחושת ביטחון חזקה במצפן החדש שלי,
בהסתכלות החדשה הזו על החיים ועל בחירות, ובהבנה
שהאינסטינקטים שלי יובילו אותו למקום הנכון אם אני רק אקשיב
להם. חמושה בכל ההבנות החדשות הללו, השקעתי את עצמי בפרויקטים
מסוגים שונים, חלק מהם מוצלחים יותר, חלקם מוצלחים פחות, אבל
כל אחד מהם הימור מהבטן, קרוב אל מי שאני באמת יותר מכל אותם
תפקידים נחשקים ומרשימים שביצעתי קודם בקריירה המפוארת שלי.
בדיוק כמו כניסתו המפתיעה של הגמד-ענק לחיי. התשובה הנכונה,
כך ידעתי, תגיע אם אני רק אקשיב לעצמי באמת, ועד הסוף.
ובמקביל להתפתחותי המקצועית המתהווה, פרחה אהבתנו, שלי ושל
הגמד-ענק. ארוחות רומנטיות וסרטים בחצות, שקיעות ושיחות עד
הזריחה, כל אלו הפכו אותנו לזוג אמיתי, ואותו לבחור עם המון
ביטחון עצמי. החיים היו, איך לומר, לא רעים בכלל.
ביום הקצר ביותר בשנה, נפגשנו, אני והוא, לארוחת ערב אחרי יום
מפרך במיוחד. היה חם מאוד באותו יום ונמלטנו לנו לאיזו מסעדה
חדשה ונחשבת לא רחוק מן המקום שבו נפגשנו לראשונה. משהו
בהתנהגות שלו באותו ערב לא היה נעים לי בכלל. מין התנשאות כזו
שהתלוותה לכל משפט שאמר, לכל תנועת גוף שהדגישה את אותם
משפטים, משהו שלא לגמרי הצלחתי לזהות. הטלפון שלו לא הפסיק
לצלצל באותו ערב, ועל אף שהוא התעלם מהצלצולים החוזרים
ונשנים, ניכר מתח מסוים באופן שבו הוא בחן את המספר הנכנס בכל
פעם מחדש. "משהו לא בסדר?" שאלתי אותו לאחר הצלצול והמבט
העצבני החמישי. "לא, לא, הכל בסדר... אני פשוט צריך לחזור
לעבודה בשלוש בבוקר היום, אנחנו מריצים פרויקט גדול ואני צריך
להיות שם". הכרתי את הגיחות הללו, את הלילות הלבנים שצצו בערך
פעם בחודש במסגרת העבודה שלו, אבל משהו עדיין נראה לי חשוד.
"...אז... אתה בא לישון אצלי לכמה שעות אחרי ארוחת הערב?"
התעניינתי בזהירות. הוא הסביר שהוא לא מתכוון לישון כלל, אלא
ללכת הביתה להכין כמה דברים ואז לנסוע ישר למשרד. תוך כדי
שהוא מדבר ומסביר, שמתי לב שמשהו משתנה. הייתי בטוחה שזה
היין, כי יכולתי להישבע, שככה, מול פניי המשתאות, משהו בו
התחיל להתכווץ.
החשבון הגיע ויצאנו לנו איש איש למכוניתו. נפרדנו בנשיקה אבל
כשנכנסתי למכונית שלי ורגע לפני שהתנעתי ונסעתי משם הרגשתי
שמשהו ממשיך לכרסם בי, לא נותן מנוחה ודורש ממני לרדת לעומק
העניין הזה, לחקור עד הסוף את התופעה המתכווצת הזאת. אז נסעתי
אחריו. בשקט, בתוך מונית שעצרה לי ברחוב ליד, עקבתי בפעם
הראשונה אחרי מישהו שהכרתי. והתחושה הייתה לא נעימה כלל.
התחושה הלא נעימה התחלפה לה בבחילה קלה כשהרכב שלו החל לבצע
פניות שידעתי שלא יגיעו בסופו של דבר אל הדירה שלו במרכז תל
אביב. הוא נסע צפונה, מסתובב ופונה עד אשר חנה לפתע מתחת
לבניין גבוה בשכונה שנראתה כמו כל שכונה חדשה, בכל עיר אחרת.
ואז ראיתי אותה. היא חיכתה לו שם, על ספסל בזרועות פתוחות
וחיוך מתקתק. צפיתי בו מתקרב אליה, עדיין מקווה שאני לא באמת
מבינה את הסיטואציה, עדיין מקווה להתעורר מן החלום הרע הזה.
ביקשתי מנהג המונית לעצור כ200- מטרים לפני אותו ספסל ובהיתי
בהם. מתנשקים, מתחבקים, במין תשוקה כזו, במין רעב שלא יכול
היה להתפרש אצלי באותו רגע כמשהו אחר מלבד רעב עמוק שלא קיבל
מענה במערכת היחסים הקרובה שלנו. גל של זעם החל מטפס במעלה
בטני, אל איזור החזה ומשם אל גרוני. שילמתי לנהג, ויצאתי
החוצה, פוסעת בצעדים נוקשים אל עבר הלא נודע.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" נבחתי לעברם, פניי אדומות, זרועותיי
מנופפות לכל עבר. הוא נבהל מאוד, יכולתי לראות זאת מיד
בתנועותיו החדות, באופן שבו הוא ניתק ממנה בפתאומיות שהדפה
אותה לאחור. "אני... אני..." הוא התחיל למלמל אבל מילותיו
נבלעו אל תוך מין שריקה חדה שחתכה את האוויר, קצת כמו רעש של
אוויר היוצא מבלון נפוח, שריקה שליוותה מין תהליך מבעית ומאשר
כאחד: הוא הלך והתכווץ אל מול עיניי. אל מול עינינו, למעשה,
שלי ושלה. תחילה הלכו והתכווצו גפיו, פלג גופו העליון הצטרף
לאיטו בכיוון התנועה, ולבסוף, לבסוף התכווצו להם תווי פניו
לגודל פניה של בובת ברבי קטנה. הוא כמעט נעלם, ורגע לפני, הוא
הפך לבובה. בובה קטנה שחיקתה באופן ריאליסטי לחלוטין את פניו
ואת גופו, במימדים קטנים.
במבט שבור, אך מקבל את הדין, הוא הביט אליי, מתחנן. "את חייבת
לעזור לי", הוא אמר, "את חייבת לקחת אותי מכאן לפני שמשהו
איום ונורא יקרה לי". "אני אמרתי לך שאתה נמוך", נזפתי בו,
"אמרתי לך שאתה יותר נמוך ממני, איך שיקרת לי כך?". משפיל
מבט, הוא הסביר לי בקצרה איך זקנה אחת, בקצה של אלנבי, קיללה
אותו בלילה ארור אחד, וכיווצה אותו למימדיה של בובת ברבי.
"הדרך היחידה שתוכל לגבוה בה היא לזכות באהבה אמיתית של
אישה", היא אמרה לו, "בכל פעם קצת, עד שתגיע למימדים של גבר
ממוצע". אבל אותה זקנה ערמומית גם שמה לו מגבלה: "ביום שבו
תכיר את בת הזוג המושלמת בשבילך, תיאלץ להסתפק בה, לאהוב רק
אותה, לקבל ממנה את כל מה שאתה צריך כדי לחיות בזוגיות, וגם
כדי לשמור על הגובה שלך. אם תבגוד בה, אם לא תסתפק במה שאתה
מקבל ממנה, תיאלץ לוותר על כל הגדילה שעשית עד אליה. לחזור
לגובה אפס ולהתחיל מחדש".
"את מבינה", הוא אמר לי, מביט בי בעיניים שבורות, "את בת הזוג
המושלמת בשבילי. בלי האהבה שלך אני נשאר כאן, בגובה הזה,
בחמישים השנה הקרובות לפחות. זה מה שלקח לי עד שהגעתי לגובה
שבו פגשת אותי בפעם הראשונה".
לקחתי והנחתי אותו במרכז כף ידי השמאלית. מביטה בעיניו,
מתגעגעת לכל מה שהיה בינינו בחודשים האחרונים, היה לי ברור מה
שעליי לעשות.
"אתה גמד מניאק", אמרתי לו, "ולגמדים כמוך לא מגיע לחיות בצד
ענקיות כמוני. להתראות". הנחתי אותו בחזרה על הספסל, לצידה,
והלכתי משם. שומעת אותו עדיין קורא בשמי, מצפצף בשמי אם
לדייק, מיואש.
"כמה פעמים אמרתי לך לא לסמוך על נמוכים", הפניתי אל עצמי
אצבע מאשימה.
זאת הפעם האחרונה שאני נותנת את הטלפון שלי למישהו נמוך מגובה
1.80. פעם אחרונה.