ממש מזמן האמנתי,
שאוכל לאלף פרפרים.
באלף צבע ובאלפיים גוון -
הייתי תמים, כשהייתי קטן.

הפרפר הנחמד של ילדותי,
הפך פרפר לילה של בחרותי
וגיליתי שגם צבעים יפים,
נוגעים בחייך, אך מתפרפרים.

היה לי פעם פרפר קבוע,
ישב אצלי על אבקנים,
ברצותו היה עוזב,
מחפש עוד פרפריות ופרפרים.

מידי פעם הוא חוזר,
מנסה לרגש ולשמר.
הוא רוצה להתפייס,
ואני גם אם בלב נמס,
עודני כאוב, עודני כועס.

יופי חד-יומי חדש,
ממיס נשמות ממש,
מתעופף אל פריחתי.
ואני לוחש לו, מעט מבויש:
"אין סיכוי, ליבי כמש".

אני מחזיק אותם בערימות,
בכל מיני צבעים, בכל מיני צורות.
מידי פעם נותן לפרפר אחד נחמד,
לשבת לי, על כף היד.
בסוף, כשהוא מתמלא מורא,
אני שולח אותו, בחזרה.

יום אחד יבוא פרפר מיוחד וחמוד,
ואז נצבע את עולמנו מחדש,
בצבעים שהלכו לאיבוד.