דוד הוא סופר מעולה.
ידעתי זאת כבר כשקראתי את אחד מספריו, אני חושב ששמו היה "עיין
בערך האהבה" או משהו בסגנון, בתקופה שסך הכל הייתה לפני שנים
ספורות אך כשאני נזכר בה היא נראית לי כמו גילגול חיים שונה של
אדם אחר.
קראתי את הספר עוד בזמן שיכולתי להתחבר לכאלו דברים, להעמיק
ולהתפתח ביחד עם הדמויות. בתור מעריץ שלו רציתי בכל מאודי
להכיר אותו וללמוד ממנו עד כמה שאני מסוגל במצבי.
אמנם היו לי ברזומה מספר לא קטן של יצירות ליריות שהצליחו לרגש
באופן אירוני מספר אנשים, אך נוכחתי לדעת שכדיי לכתוב סיפור
צריך להשקיע הרבה מחשבה והרבה רגש, ולצערי רק אחד מהם היה
ברשותי.
עד היום הצלחתי לכתוב סיפור אחד בקושי ואפילו אפשר להודות שרק
את האקספוזיציה שלו והיא ההתחלה הזאת של הסיפור הנוכחי שהולך
ונכתב בזה הרגע, אות אחר אות.

כאשר שמעתי מידידה שלי כי בנו של דויד נהרג באחת הפעולות
האחרונות בלבנון, וכי היא קרובת משפחה רחוקה שלו שמשפחתה
מתכוונת לבקר אותו בשבעה, לא יכולתי שלא לקפוץ על ההזדמנות.
להכיר אותו!
לאחר שביצעתי בדיוק רב תכנון אחד, שני תחנונים ואינסוף
תיחמונים כל מה שנשאר לי הוא לחכות יום אחד בלבד בקוצר רוח.
הגענו לשם לבסוף, אני ומשפחתה. בבית שרר שילוב סותר של שני
אווירות, אחת שהייתה קרה שאולי יכלה להקפיא את ליבי, אותה
המזגן יצר, והשנייה אוירה כבדה שנוצרה מטיפות עצב שנמצאו כלחות
באויר וגרמו לו לשקול הרבה יותר עד שכמעט וקשה היה לנוע בתוך
בית אומלל זה.

תרתי בעיניי אחר הגיבור שלי ושם בפינה החשוכה ביותר של הבית
ישב דוד כולו בשר ודם מכורבל  ונראה חסר  אונים. תהיתי מה אוכל
ללמוד ממנו כעת כשליבו מת יחד עם בנו. לשמחתי, עד כמה שהיא
אפשרית במצבי, נזכרתי בשיר שנכתב על משוררים שכתבו שירים שמאד
נוגעים ללב שהגורם לכך היה בתחושה שבה הם היו מלאים שכמדומני
נקראת מלנכוליה, תחושה שכבר הספקתי לשכוח עם השנים. מפתיע
שאותה תחושה בה הם מלאים נקראית גם ריקנות. האפשר להתמלא
בתחושת ריקנות? או שזהו העניין שלא מתמלאים וחור שחור שנוצר
במרכז הלב שואב את כל שמחת החיים בואקום כה עצום שמסוגל אפילו
לשנות את כיוונם של כל גלי האור בסביבה, ובולע ברעב את כל
חלקיקי התקווה הנעים לעברו ובקירבתו. התקרבתי אליו בזהירות עד
שלפתע הוא אמר בקול עמום שעורר אפילו בי חלחלה "אין לך לב
אתה". חשבתי שהוא שם לב אליי ושאנו מתחילים בדיאלוג. כאשר חזר
לשתוק המשכתי להתקרב אליו וראיתי כי עיניו עצומות. הוא דיבר אל
עצמו.
הודעתי לו בהתרגשות של אחוות אחים "גם לי אין לב" ושפקח את
עיניו בהפתעה הראתי לו את בית החזה הריק שלי. הוא נראה מבין
כאשר סיפרתי לו שעקרתי את ליבי כשאימי נפטרה מאיזו מחלה חשוכת
מרפא, סרטן או משהו רע אחר.
הוא שתק אז המשכתי לספר שאני מעריץ שלו, שאני כותב בעזרת השכל
בלבד ושאני לא מאמין שגם הוא כזה סוג של סופר. לפתע קלטתי
שהבעתו השתנתה מעט ואז הוא קטע אותי "טיפש, כל היצירות שלי
נכתבו באמצעות הלב ורק לאחר מכן שייפיתי אותן בעזרת המחשבה. אי
אפשר ליצור משהו אמיתי עם עומק באמצעות השכל בלבד. את ליבי
תלשתי רק לפני מספר רגעים שלמרות שהזרים דם מועשר בחמצן אל
מוחי דרש יותר מדיי כוחות נפשיים ממנו". התאמצתי להסתכל לכיוון
החזה שלו ורק אז הבחנתי שחולצתו המרופטת אכן מלאה בדם. אגב,
קשה לשים לב לדברים כאלו כאשר אתה רואה רק בגוונים של שחור
לבן. משום מה בנוסף לכך שאיבדתי את הרגש כאשר עקרתי את ליבי,
איבדתי גם את היכולת לראות צבעים, כהים ובהירים כאחד. תופעה
מוזרה שניסיתי לרדת לעומקה ולא יכולתי כאילו משהו היה חסר אצלי
כדיי להגיע להבנה.
הודעתי לו בהלצה ברוך הבא למועדון ושהכל קורה לטובה. הוא גיחח
ואמר "מזל שהוצאתי את הלב אחרת הוא הייתי הורג אותך בגלל המשפט
האחרון ושזאתי טעות חמורה כי חבל להכנס לכלא על הרג מישהו חסר
לב ובכל זאת הוצאתי את הלב לא את הרקטום".

כשסיימתי לכתוב את הסיפור שעלה בי בפתאומיות והתעקש להכתב ללא
דיחוי, ביקשתי מהידידה שלי לחזור על מה שהיא אמרה כי איבדתי
אותה בהפסקה שביקשתי כדיי לכתוב את השטויות האלו.
היא סיפרה לי שהבן של דוד גרוסמן נהרג בלבנון, שהוא קרוב משפחה
שלה ושהיא חושבת להצטרף למשפחתה לבקר אותו בשבעה. גם שהיא כלל
לא מרגישה נוח ללכת כי היא לא מכירה אותו אישית.

ליבי כאב עליו מאד באותו היום.
כשנכנסתי למקלחת ופתחתי את המים החמים הבטתי עלייך וראיתי שאתה
בוכה, אני חושב שלא הספקתי לשאול כלום לפני שהמראה התמלאה אדים
ונעלמת.