אני בסך הכל רציתי להשתין. כל השאר לא היה באחריותי.
פשוט כאבה לי קצת הבטן למטה, כאב כזה של פיפי, אז אמרתי לפאני
שישבה לידי-צ'מעי, יש לי כזו שתינה, בערך שתי דקות נראה לי,
אני תיכף חוזרת.
פאני הנהנה בראשה וצ'קצ'קה בלשונה. תמיד חברות שלי התנגדו
לשימושי התכוף במילה שתינה.
בסך הכל רציתי שהכאב בבטן התחתונה יפסק ואני אוכל להמשיך לראות
את הסרט "טריינספוטינג" כמו שצריך, מבלי שאכווץ את הרגליים.
אבל הטבע רצה אחרת. במקום פיפי צהוב וטוב, שיצא לו ממבושי למשך
חצי דקה, במקרה הרע ארבעים שניות, ישבתי בשירותים הצרים של
ביתי המסריח במשך שעה אחת שלמה של ייסורים. ושאף אחד לא יאשים
אותי בריח שנשאר ברחבי הבית גם שלוש שעות אחרי שהכל יצא וגם
אחרי שפתחנו את כל חלונות הבית. זו לא אשמתי. אני לא חינכתי את
הבטן שלי להיות רגישה למאכלים עתירי שום.
אז כמו שאמרתי, אחרי שהורדתי את המכנסיים, סגרתי את הדלת של
השירותים והדלקתי את האור. זה בד"כ סדר הפעולות שלי כשאני
נכנסת להשתין, ואני מדגישה, להשתין. אם זה בשביל לעשות קקי,
קודם כל אני רצה ברחבי ביתי הקטן כדי למצוא משהו הגון לקרוא
ותמיד אני מוצאת את עצמי עם קטלוג של חברת בנייה, או משהו מרתק
אחר.
אבל באותו יום מקולל, לא ידעתי מה הגוף שלי מתכנן לי, הוא בלבל
אותי. במקום כאב משתק של חתיכות קקי המנסות לפרוץ את הבטן, הוא
העביר לי כאב רך, מציק של שתינה ולכן לא הייתי מצוידת בשום
קטלוג לקריאה.
התיישבתי על האסלה שהייתה קרירה וחלקה, הרפתי את שרירי הפות,
צפיתי בשומני רגלי הנמרחים על האסלה וחיכיתי לשמוע את קולו של
זרם הפיפי נפגש עם המים באסלה.
אבל לא. גופי השמן ובטני הרגישה, שכנראה הרגישה שלא קיבלה
מספיק תשומת לב בימים האחרונים, הכינו לי הפתעה אחרת. מבלי
שרציתי, שרירי הרקטום שלי נרפו ופי הטבעת התרחב כדי לאפשר לזרם
של קקי נקודה נוזלי במיוחד לצאת דרכו ולשרוף לי את התחת באותו
הזמן. נשמתי עמוקות והרגשתי את החלק בין האף לשפה העליונה
מתכסה זיעה חמה. "ס'אמק" קיללתי בשקט "עכשיו אני אפסיד הרבה
מהסרט". ניסיתי להריח, אך כפי שידוע, אדם המחרבן לא מריח את
סרחונו. בדוק. בעודי נרגעת מן מתקפת הפתע הנוזלית והשורפת,
הרגשתי משהו קשה במיוחד לוחץ על שרירי פי הטבעת הפתוחים.
הבנתי-עכשיו בטני שולחת את הגושים, או איך שאני קוראת להם-
בולי העץ. לחצתי חזק והבנתי שאני כמעט מוכנה ללחיצות הקשות
בלידה. אבל החרא (תרתי משמע) לא יצא. הוא נשאר שם, יוצא לא
יוצא, בדיוק על הגבול והציק, מה זה הציק, חירפן. שאפתי את
האוויר הדחוס והמסריח של השירותים, החזקתי אותו בריאות ואז
נשפתי אותו בבוז. החרא הקטן עדיין נשאר שם, מסרב לצאת. הפסקתי
ללחוץ. לאחר שנים רבות של התמודדות עם בטן צומי במיוחד שיודעת
ליצור צורות קקי שאפילו לא חלמתם שקיימות, ידעתי שכאשר יש
עצירות כזו, פשוט צריך להפגין אדישות ולחכות. אז חיכיתי.
ביינתיים ספרתי את החצ'קונים שיש לי על הרגליים. היו בערך שבע
על כל רגל וגם כמה שערות שלא ירדו בשעווה שעשיתי. אח"כ מתחתי
את הידיים ופיהקתי קצת. כשהרגשתי שהגוש כמעט מתחלק, לחצתי קלות
והוא יצא. שמעתי את קול נפילתו במים העכורים שבתוך השירותים.
נשמתי וחייכתי, הייתי בטוחה שהנה זה נגמר. אבל אז עברה הבטן
שלי להתקפה משותפת עם הבטן התחתונה, מה זאת אומרת? שפיפי וקקי
רך יוצאים ביחד ולא יודעים איזה שרירים של איזה חורים צריך
להרפות או לכווץ ובין הרגליים יש ערבוביה של זבל גופי. בזמן
שהם המשיכו לרדת בצוותא, פתחתי מעט את הדלת, נותנת לרוח הטבעית
של המזגן לרענן את פני המזיעות וצעקתי למיכל חברתי שתעצור את
הוידיאו, כי בכל זאת, אני שילמתי על הסרט, אני גם צריכה לראות
אותו ולא אשמתי שבטני השעירה החליטה לקבל תשומת לב דווקא בזמן
שאנחנו מתווכחות איזה שם יותר יפה; מיכל מקרגור או ענת
מקרגור..
כשהזבל המשותף סיים לרדת משני החורים שבין רגליי, חשתי בריקנות
בבטני והבנתי שזהו, אפשר לנקות את הטוסיק ולהמשיך לראות את
הסרט, בדיוק כמו קודם, רק שעכשיו הצפייה תהיה מלווה בריח חזק
של אוכל מעוכל. אבל בדיוק בשניה שהתרוממתי ושלחתי ידי לחתוך
ניייר טואלט, בטני שלחה חיצים של כאב חד ואני התיישבתי,
מיואשת, על האסלה שכעת הייתה כבר חמה ולחה. סידרתי את השומנים
של הרגל ככה של יציקו לי כי כבר הבנתי שאני הולכת לבלות במקום
קטן ומזיע זה זמן רב יותר משרציתי.
אחרי חצי שעה בערך, כשכל מה שיצא היו שתי חתיכות עלובות וקטנות
של קקי נקודה, הבנתי שזו הייתה אזעקת שווא ויצאתי מהשירותים.
כשהגעתי לחדרי סוף סוף, הכה בי גל ריח שכמותו לא ידעתי מעולם.
החדר שלי היה פשוט מסריח והחברות שלי רצו למלוק את ראשי מרוב
סירחון. אז פחתנו את כל החלונות בבית (אפילו שהיה מזגן וזה
ביזבוז חשמל) ופיזרנו הוגו בוס ברחבי הבית ולא רק בפינות
וחיכינו. אבל כל פעם ששאפנו שאיפה קטנה מהאוויר הבנו ששום דבר
לא יעזור. צריך לחכות; יום, אולי יומיים.
אז זהו שלא. כי כבר עברו ארבעה ימים שהבית פתוח כל הזמן וכל
רבע שעה מישהו אחר מרוקן בקבוק שלם של מטהר אוייר ועדיין הבית
מריח את זיכרונותיי הכואבים מלפני ארבעה ימים. כך שבטני הרגישה
והצומי קיבלה את תשומת הלב שכל כך ציפתה לה.
ועכשיו אם תסלחו לי, אני צריכה להשתין.