שמעתי עליו יותר ממה שהוא חושב, אילו רק ידע כמה ידעתי עליו
מבלי שיוציא מילה.
למרות כל מה שידעתי, למרות שחייו היו פתוחים כספר לקריאה
בפניי - לא פחדתי מכך.
פחדתי מהקמטים החרוטים על פניו, מהעיניים הכחולות שהראו את
חייו הקשים.
החיוך המאולץ שלו הפחיד אותי, לא בגלל הצביעות של החיוך אלא
מפני שראיתי שהוא רצה לחייך באמת. הוא רצה להיות שמח באמת.
הוא לעולם לא יוכל להיות שמח באמת.
ואו... לאבד דבר היקר לך זה משהו אחד, אך לדעת שאיבדת איתו
בגלל חוסר בגרות וטיפשות של עצמך, רק בגלל שלא ראית את
האמת... זה כבר בלתי נסבל.
האשמה עצמית?
יכול להיות... יכול להיות שהוא לעולם לא יתן לעצמו להיות שמח.
רצון מול יכולת?
רצון מול רצון? ה' יודע.

היה רגע שהסתכלנו אחד לשני בעיניים, בהינו אחד בשניה שניות
סופורות שנראו לי כימים שלמים. הייתי קפואה, ראיתי שהוא רואה.
הוא ראה שאני יודעת.
מפחיד אותי לחשוב שאפילו שאני שמעתי עליו הכל, אני לא מכירה
אותו בכלל. והוא... מהסתכלות קטנה בי ראה הכל... אולי יש
לעיניים שלי "נטיה" להראות הכל.
"אל תעשי את אותה טעות..."
"מצטערת... אני חושבת שכבר עשיתי".