היא הולכת בזיגזגים, בצעד מהוסס,

ילדה מוזרה.

היא חושבת מחשבות משל עצמה, איך הזמן טס,

איך שוב השנה נגמרה.

איך כולם שוב נפגעו, ואין את מי להאשים,

והכי חשוב לה,

לא לדרוך,

לא לדרוך

על צל של אנשים.



ונדמה שהאנשים, על הקרקע פרוסים,

חשופים ופגיעים.

אפורים ודקים, על פני המדרכה טסים.

וגם בהם יש חיים.

איך אפשר לדרוך ככה על ידיים, ראשים,

כי הכי חשוב לה,

לא לדרוך,

לא לדרוך

על צל של אנשים.



היא הולכת בזיגזגים, בצעד מהוסס,

ילדה מוזרה.

המוני אנשים דוחפים זה את זה, הנהג לוחץ גז.



איך שהכל נעצר, ואז זה קרה.

איך שהשנה נגמרה, והזמן תם.

והכי חשוב זה

לא לדרוך,

לא לדרוך-

            על האנשים עצמם.