אריאל, אחי הקטן, הגיע אלי אחרי בצפר. נתתי לו את כל המצתים
שלי, ועוד כל מיני פריטים חסרי תועלת ששמרתי בחודשים האחרונים
בהם גרתי לבד.
התקשרתי לאדווה ואמרתי לה שתבוא לאסוף אותי - אני לא מסוגלת
לנהוג.
אדווה חזרה מהעבודה והגיעה לאסוף אותי. היא לא הבינה מה קורה
איתי. כבר שבועיים שלמים שאני מדברת בלי הפסקה, מנסה לברר היכן
למקם את החיים שלי. כבר שבועיים שלמים אנשים אומרים לי שאני
מתחרפנת, אבל אין לי שום ברירה.
התקשרתי לאבא ואמרתי לו שדודה שלי היא השטן של המשפחה, ושבגללה
אנחנו סובלים כבר שנים על גבי שנים. הוא לא הבין מה קורה לי.
אדווה לקחה אותי ואת אריאל, נסענו לסבתא.

חג הפסח היה בשיאו. סבתא הכינה קובות כשרות לפסח.
אדווה, אריאל ואני התיישבנו לאכול. מצאתי בקובות נמלים. הייתי
בטוחה שזו אחת ממכות מצריים.
חיפשנו צעצועים שיזכירו לי ולאדווה את הילדות שכבר הספקנו
לשכוח.
מצאנו כמה אלבומים של חבורת הזבל, כמה קוביות מהן נהגנו לבנות
מגדלים, ומשחק זכרון ישן עם הדפסים של חיות.
שיחקנו. היה כיף לחזור לילדות לכמה שעות.
אדווה הלכה לישון בדירה שלה.
בכיתי לסבתא. דיברתי איתה כורדית - קורה שמצבים פסיכוטיים
גורמים לך להיזכר בשפות ששמעת בילדות, כנראה שכך קרה.
ההורים לא הבינו איפה אני נמצאת. אריאל כבר מזמן הלך הביתה,
יום שישי, שכחתי לגמרי מארוחת הערב. (אצלנו בבית ארוחת יום
שישי זה עניין קדוש.)
אבא הגיע לסבתא ולקח אותי הביתה.
הייתי בטוחה שסבתא שלי עומדת למות,
לא הצלחתי לישון.
חשבתי שגבריאל מדבר אלי מהטלוויזיה, וגם שהוא רוצה לבוא ולקחת
אותי כדי שנתחתן.
ראיתי טלוויזיה כל הלילה. כל קליפ שינה עצמו והפך סרט אימה.
משה (אחי הגדול) חזר הביתה, הוא אמר שהוא חשב עליי והכין טוסט.
אמרתי לו שיזהר - הכל מעגלים חשמליים, אפשר להתחשמל ולמות.
"אל תיגע בטוסטר, אל תיגע בתמי 4." הוא הסביר לי שלא יקרה לו
כלום, לא האמנתי לו.
הלכתי לישון בחדר של אמא שלי, לא הצלחתי להירדם. משה ישב לידי
ואמר לי שהוא דואג לי. הראש שלי החל לעבור מערבולות הזויות
וביזאריות.
"זה הבית הזה, זה הקירות האלה והמכנסיים של המשוגעים שתלויים
על הקיר, אני אומר לכם"
"זה הבית הזה, זה הקירות האלה והמכנסיים של המשוגעים שתלויים
על הקיר, אני אומר לכם"
"זה הבית הזה, זה הקירות האלה והמכנסיים של המשוגעים שתלויים
על הקיר, אני אומר לכם"
המשפט הזה של גבריאל לא יצא לי מהראש.
הגיע בוקר.
יצאתי ונכנסתי הביתה כמו בלון שיצא ממנו האויר.
חשבתי לעצמי שעכשיו יש מכת בכורות. אחיות של אמא באו להרגיע
אותי, אבל אני הייתי בטוחה שאני חייבת להקריב את עצמי כבת
בכורה. סבלתי מלחשוב על הסבל שכולם עוברים - התכוננתי למוות
הקרוב שלי, הוא דפק כבר מזמן על הדלת.
אמא הכינה לי סלט, אמרתי לה שאני מפחדת לאכול, אולי הוא מורעל.