כבר כמה דקות שאני מנסה להחזיק את היד יציבה בשביל לכתוב אות
בודדת כמו שצריך, אבל לאחרונה, שום דבר לא הולך כמו שצריך.
אני מביטה במראה ואיזו מפלצת עם עיגולים מטושטשים של מסקרה
ועיפרון שחור שנמרח ברדיוס של חצי פנים מחזירה לי מבט עקום,
שתואם את תנוחת הפה שלה. היא יורה צרור כדורים על הלחיים
במטחים מתוזמנים, בקצובה של אחת לכמה שניות, ואני מהצד -
אילמת, לא יודעת מה להגיד, מה לעשות כדי להפסיק את המלחמה.
חשבתי שאולי אם אתחיל לכתוב יבוא איזה רעיון או תובנה תחלץ
לעזרתי אבל גם לכתוב אני בקושי מצליחה. אפשר להרגיש מבעד
לזכוכית את הנשימות השטחיות שלה ולהיות בטוחים שזהו, עוד רגע
והריאות שלה מתכווצות כליל. רצף הכתיבה מתרצץ ללא הרף כשאני
נמנעת מלהמשיך ובמקום זה מתמקדת בה, סופגת את אנקותיה החרישיות
ומאבדת קשר עם הקרקע. בו בזמן עובר בי רעד בלתי מוסבר בכל הגוף
שמחלחל עד לכריות האצבעות בכף היד והנייר והעט פוצחים בריב
בשפה ששכחו ללמד אותי בבית הספר.
בבבואה נראות רק פניה ושאר הגוף חסוי, אז התחלתי לתור אחר הסבר
לכאב המשתלשל משתי עיניה. אולי כורתים לה את הרגליים. היא
מפלצת ולכן קשה להצהיר שליבי יוצא אליה בשלמות. אני נסחפת לתוך
תערובת רגשות אמביבלנטיים כלפיה. היא נראית מותשת, עוד רגע
יקרסו לה הלחיים מרוב יריות. עכשיו קצת שככה הארטילריה והקולות
נדמו, אבל העיניים שלה עדיין ניראות כמו צמד חורים שחורים
שמאיימים לשאוב אותי לתוכם עד שדמותי תישאר סטטית לנצח. שחור
מת. שחור ממית.

אולי הפסיקה לייבב מאפיסת כוחות, אולי אבדה לגמרי התחושה בגופה
והיא קהת חושים לחלוטין. על כל פנים, הנשימה שלה חזרה להיות
סדירה וזה סימן לשיגרה בשבילה, וסימן בשבילי להביט מהחלון
החוצה למגרש החניה ולשים לב לכל האנשים שמרצדים הלוך ושוב,
מבלי להטות אוזן ולו לקריאה אחת מפיה, או לירייה אחת מעינייה.
תחילה מצטיירת הסיטואציה כאגואיסטית, אך במבט נוסף אני חושבת
שכך עדיף, הרי בטח גם הם, כמוני, לא יידעו מה לעשות על מנת
להפסיק את הכאב שאופף את פנייה. ובכלל, לפני הכל, ירתעו מכסותה
המפלצתית וינוסו כל עוד נפשם בם.

זאת הפעם הראשונה שנכנסתי לאוטו בחופזה וסטרתי לרדיו עד שהסכים
להשתתק, במקום לעוט כהרגלי על המכשיר המסכן בתחינה לשיר שעושה
לי נעים בבטן. הדבר האחרון שרציתי באותו הרגע היה לשמוע עוד
אחת מהמעשיות שלו על מישהי שנפגעה, או בחור מקסים שהבדידות
מכרסמת לו את האיברים הפנימיים כנישנוש של אחר-הצוהוריים.
הספיקה לי המפלצת שנגסה בי דרך המראה בכל עצב ועצב בגוף.