באולם הכניסה לתחנה (אפשר ליד חדרו של מנהל התחנה).
נכנסים נוסע א' ונוסע ב'. שניהם לובשי סמרטוטים- הרבה שכבות של
בגדים. הם תועים ברחבי הבמה הנה והנה.
נוסע א': (צועק) ואז, כשצעקתי צ'יק, מיד נשפכו כל הניירות
החוצה מן השק, ועפו לכל עבר.
נוסע ב': מה אתה צועק, משוגע אחד! עוד יעצרו אותנו על צעיקיות.
מה קרה אז?
נוסע א':  כל הניירות פשוט נשפכו מהשק. זה היה אחרי שאמרתי
צ'יק.
נוסע ב': בסדר, בסדר, מה אחר-כך?
נוסע א': (מבולבל. לא מבין את השאלה. שתיקה קצרה.) לא זוכר. לא
חשוב בכלל. לאן אנחנו נוסעים?
נוסע ב': (פותח לוח רכבות ענקי, המקופל בהרבה קיפולים. הופך
אותו כמה פעמים) או, זה מעניין.
(שתיקה)
נוסע א': נו?
נוסע ב': או אז ככה: (בדיבור מהיר. א' מהנהן בזמן שהוא אומר:)
אם אנחנו רוצים להגיע לירושלים, יש לנו בעיה, כי אנחנו כבר
בירושלים. אם אנחנו רוצים להגיע לתל-אביב, אז יש לנו בעיה
גדולה יותר, כי אנחנו בירושלים וצריכים להגיע לתל-אביב, ואם
נגיע לתל-אביב תהיה לנו את אותה הבעיה, ונאלץ לשוב על עקבותינו
בחזרה לירושלים, שם יש לנו בעיה, שאנחנו כבר נמצאים בירושלים.
נוסע א':  (מבין בהחלט.) וצפת?
נוסע ב': (נדהם. קורא בפסקנות:) בשום פנים ואופן לא! לא אשב
ואחכה כאן עד שיסיימו להניח את המסילה. למרות כשחושבים על זה,
זה היה יכול לפתור את בעייתינו באבחה
נוסע א': במה?
נוסע ב': (קורע את הלוח שבידו. אומר בהדגשת כל הברה:)
ב-א-ב-ח-ה.
נוסע א': (מוציא מכיסו מיד לוח חדש. פותח את הקיפולים שבו.
קורע אותו.) ב-א-ב-ח-ה?
נוסע ב': (מוציא הוא מכיסו לוח נוסף. פותח את הקיפולים. קורע
אותו) כן, באבחה.
נוסע א': (מוציא מכיסו לוח נוסף. פותח את הקיפולים. מתבונן בו
בריכוז. מרים את ראשו) אולי נשאל עובר אורח.
(נכנס עובר אורח. לבוש בהידור יחסי. מחזיק בידו שק.)
נוסע ב': הי, אתה!
עובר אורח: (נעצר. מתבונן בו)
נוסע ב': (מתקן את מראהו. מדבר בהדגשה מלאת פאתוס):  מה הדרך
הקצרה ביותר לדעת לאיזה כיוון ללכת?
עובר אורח: (שני אנשים מביאים בריצה כיסא ברים לבמה. הוא
מתיישב עליו.) תראה, עוד שראיתי אתכם מרחוק, הבנתי שפגישתנו
היא לא במקרה. הרגשתי מקרה ברור של שני גורלות שמצטלבים להם
אחד בתוך השני, וגורל אחד מזין את הגורל השני. כמו שני פועלים
קשי יום במטע טבק באמריקה ערב מלחמת האזרחים.
נוסע א': כמו סארטר וסימון דה-בובואר.
נוסע ב': כמו רוני וטובה.
עובר אורח: (מהנהן) בדיוק. בגורל קבוע מראש, אנחנו שלושתנו
כאן, ודווקא עכשיו. לא תמצא כאן מקריות.
נוסע א': כמו מקס ומוריץ
נוסע ב': לא, לא כמו מקס ומוריץ. מקס ומוריץ זה סימביוזה.
נוסע א': כמו אריק ו... בנץ.
נוסע ב': (מתעצבן קלות) לא, אריק ובנץ זה סימביוזה.
נוסע א': זה כמו... לורל והרדי, כמו דץ ודצה, כמו יונה ועמוס,
כמו קומוניזם ומהפכה, כמו סיבה ותוצאה, כמו השמן והרזה
נוסע ב': אמרת כבר.
נוסע א': מה אמרתי?
עובר אורח: השמן והרזה. אמרת כבר השמן והרזה.
נוסע א': זאת הייתה חזרה לשם הדגשה. כמו קריוס ו...
נוסע ב': (קוטע) אני חושב שאנחנו  קצת גזימים. אני לא חושב שזה
מוצלח.
(פאוזה)
עובר אורח: טוב. אתה רוצה כיוון? (א' וב' מסתכלים בו.
מהופנטים, לא מבינים.) אתה רוצה כיוון? (קם מהכסא. מוריד את
הז'קט (לא הכרחי).) בשביל מה? בשביל שתוכל להסתכל על חייך עד
עכשיו ולבכות על זה שלא היה שום כיוון בהם עד עכשיו? מה הטעם?
נוסע א': (מתפרץ) לא! בשביל להבין לעכשיו. מה לעשות עכשיו, אני
שואל. עכשיו זה עכשיו, זה מה שמשנה בעצם. עכשיו זה הכי
אקטואלי. זה מה שיקבע מה יהיה אחר כך. אין יותר קטעים
בפנימייה, צחוקים ודחקות. אתה תיתן לנו כיוון, אדוני. זו חובתך
כאדם וכעובר אורח.
עובר אורח: (מהרהר. ברקע מתחילים להישמע שקשוקי רכבת. נמשכים
עד שייכתב אחרת.) הרכבת מגיעה. קח ממני את השק הזה כבר, טיפש!
(יוצא בכעס)
נוסע ב': (לאחר שיצא) מוזר... איש מוזר. עולם מוזר. (בקול
ילדותי) איזה עולם מוז'ר.
נוסע א': דווקא איש נחמד.  (מראה את השק בהתלהבות לב'.) תראה,
הוא השאיר לנו שק.
(שקשוקי הרכבת הולכים ומתגברים בעוצמתם)
נוסע ב': (מעוצבן) גועל נפש הרכבות האלה. כל היום שיק-שיק,
שיק-שיק, אגזוז ואגזוז. אולי שתגיע כבר.
נוסע א': טיפש אחד, זה לא "שיק-שיק" זה... זה...
נוסע ב': מה? מה?
נוסע א' (בצעקה) צ'יייייייייייקקקקקק! (מנופף בשק. כל הניירות
מתעופפים. חושך.)