New Stage - Go To Main Page

אהוד רטנר
/
מחכים לדגו

הוא הטביע את יגונו במרה השקופה (1). השעון שעל המיקרוגל
הראה שהשעה כבר 00:14, מה שאומר שחברו כבר בדרך לכאן.
מצד שני, המיקרוגל אף פעם לא היה מכוון כראוי. או שמא היה זה
השעון בפלאפון שלא מדויק?
על כל פנים, לאחר המתנה ארוכה ניצבו על השולחן בקבוק ירוק אחד
ריק, כוס בירה (חצי ליטר) אחת ריקה, ואדם אחד, שכרסו הייתה
עתה כה נפוחה עד שנאלץ לפתוח את העליונים שבכפתורי מכנסיו.
המיקרוגל הראה כי השעה כבר 00:21; ואם כשבע דקות קודם לכן הוא
הרגיש לחץ פסיכולוגי, הרי שכעת הלחץ היה פיזיולוגי - ובא לידי
ביטוי בכאב בבטנו; הכאב היה חזק. אפילו חזק מאוד.
עיניו נדדו במטבח, מנסות לבצע פוקוס על נקודה ברורה, אבל
הייאוש היה חזק ממנו. מבטו התערפל, ואם בובת החתול שעל המקרר
הייתה קמה לחיים, היה נראה לה כאילו הוא בוהה באובייקט לא
ברור, אשר קיומו מוטל בספק.
התסכול שלו גבר מרגע לרגע, ממש התנפח, כמו וריד שנחנק בידי
אחד מאותם מכשירים שהוא כל-כך שנא; "המכשירים של הרופאים",
הוא קרא להם. אסוציאציה זו נתנה לו את הכוח להתרומם ממושבו
ולעבור לכיסא שליד האינפוזיה (2). הוא התיישב בכיסא המשרדי
והסתובב לו במקומו למספר רגעים, מנסה למקד את מבטו בנקודה
אחת. כמובן שלא הצליח.
הוא עצר את הכיסא עם רגליו ונתן לעולם להמשיך להסתחרר סביבו
עוד מספר רגעים. תחושה נינוחה למדי עברה בו, אך רק לרגע קט.
01:24, לפי השעון שבשומר המסך של המחשב. הוא נאנח, נזכר כי
שכח לכוון את המחשב בעת הזזת השעונים, וזה הרי היה כבר לפני
שבוע. בתנועה איטית, עצלנית, גרר עצמו למחשב והזיז את העכבר -
ובכך ביטל את פעולת שומר המסך. בתנועות זריזות כיוון את השעון
לשעה הנכונה.
לשאלה איך זה קרה, שאדם כה כבד ורדום נע בזריזות כזאת, אין
תשובה, אבל זו עובדה. כמתוך הרגל התחבר לאינטרנט, לבדוק
אימייל. לאחר דקות ארוכות של המתנה תיבת הדואר האלקטרוני שלו
עלתה מול עיניו.
"יחי האינטרנט המהיר", מחשבה צינית חלפה בראשו. לא התקבלו
הודעות חדשות.
הוא לא הופתע; אם הוא לא מספיק חשוב כדי שחברו יגיע בזמן, למה
שאחרים יאהבו אותו מספיק כדי לשלוח לו משהו? האם קיים אי שם
בחוץ - אפילו בחלל החיצון - משהו שיאהב אותו, או לפחות
יתעניין בו?
לא היה לו כוח להתעמק במחשבות מסוג זה. פתח משחק קצר של
"סוליטייר" ואחרי דקה סגר אותו; בכל אופן הוא מעולם לא גילה
עניין במשחק.
"מדהים במה אנשים מסוגלים לשקוע", חשב, "הזזת קלפים
וירטואליים כתרפיה." לבסוף, גם מחשבות אלו עייפו אותו, והוא
נשען אחורנית על הכיסא, בוהה בנקודה כלשהי בתקרה.
מול עיניו העייפות, הנכנסות למיקוד לאיטן, ניבט סבך עמוק של
קורי עכביש. מסתבר כי התקרה לא נוקתה מאז חג-העצירות (3)
האחרון; וזה היה כמעט לפני שנה.
"מתישהו ננקה", המחשבה חלפה בראשו - וכשם שנכנסה לתודעתו כך
ברחה משם.
הפלאפון זמזם, מבשר על הגעת הודעה כתובה. הוא הושיט ידו לעבר
המכשיר, ולפני שקרא את ההודעה הביט על האייקון ששם לעצמו
כרקע: "דודי המלך". דודי בהחלט היה מבסוט מהיצירתיות
והמקוריות שהפגין כלפי עצמו.
ההודעה הייתה קצרה והחלטית: "אני מאחר. אל תדאג, אגיע בזמן".
עכשיו לדודי ממש נמאס. המיאוס לא נבע מחוסר ההיגיון שבתוכן
ההודעה; יותר מהחשש שהמזימה לאותו ערב תיכשל. הרי בשנה שעברה
אותו דבר קרה בדיוק; דגו איחר והם פישלו, פשוט כך.
הרעיון לא היה כזה מקורי - בטוח לא מקורי כמו האייקון
שבפלאפון של דודי; אבל מאחר שבשנה שעברה התכנון לא יצא אל
הפועל, דודי וחברו החליטו שאפשר לנסות ולבצע מחדש את המשימה.
מתיאור האירועים ניתן להבין כי מדובר במשימה-בלתי-אפשרית, או
לפחות בסרט פעולה דמיוני אחר - מהסוג שמככב בו טום קרוז - אבל
הדבר בכלל לא היה כזה מורכב. כל מה שהיה נדרש על מנת לממש את
היתרון האסטרטגי (4) שברשותם כלל עמידה בזמנים של עמיתו
לנוכלות; אבל מה לעשות ותזמונו של דגו היה חלש.
מאז ומתמיד הוא איחר. גם כשדודי ודגו קבעו לשחק כדורגל באחד
מריבועי-הבטון הציבוריים (5) דגו איחר, ובפיו האמרה הנצחית
"מצטער דודי, אתה יודע איך אני עם זמנים".
דודי תמיד היה מתעצבן. דודי גם תמיד שמר את הדברים בבטן, מה
שגרם לו להרגיש נפוח יותר; ואם דגו היה מעט יותר קשוב
לרגשותיו של דודי, היה מוסיף: "למה אתה נראה כמו ג'חנון? אכלת
משהו לא טוב?"
נדמה לדודי כי הזמן לא זז. איפה דגו יכול להיות? "הטיימינג
שלו על הפנים", דודי חשב. אפילו במשחקי-הכדורגל שלהם הוא פספס
את הרמות-הכדור מבעיטות-הקרן של דודי.
הם היו משחקים באופן קבוע בשבת בצהריים; דודי אבוטבול, איציק
דגו וחורחה. אף אחד לא זכר את השם האמיתי של חורחה; הוא נקרא
על שם איזה שחקן כדורגל ארגנטינאי, שגם אותו כולם כבר הספיקו
לשכוח. אבל חורחה ידע לשחק; ובכל פעם שדגו היה מפספס בעיטה,
הוא היה מסנן: "איסה עקום אתה, דגו!"
"איזה עקום אתה, דגו", דודי סינן מבין שיניו בשקט. בשנה שעברה
קרה בדיוק אותו הדבר; דודי ודגו זממו לנצל את תמימותו של
חורחה ולעשות שמח בשבילו, לחגוג את התקרבותו של חורחה
ליום-עזיבתו-את-העולם-הזה (6), אבל האיחור של דגו מנע מהם
להקדים את חורחה. בסוף חורחה הגיע לפני דגו ודודי הרגיש כמו
שוטר ללא תג ואקדח - פשוט חסר אונים.
דגו עדיין לא הגיע. השעון של המיקרוגל הראה כבר 00:28. אמנם
מזימתם לא כללה התהוללות לתוך הבוקר, אך אם הם רצו להגשים את
תאוות-הבשרים (7) של חורחה עליהם היה לצאת מהבית מספיק
מוקדם. מזלם שפר עליהם; במסעדה שבה הזמינו מקום לאותו לילה
התפוסה הייתה דלילה, וכך לא דאגו שמקומם ייתפס.
אבל מקומו של דגו נפקד. הדבר היחיד שדודי רצה הוא שחורחה לא
יתפוס את מקומו של דגו לפני שדגו יגיע; אחרת חילופי המקומות
ייעשו תוך מועקה רבה לכל הנוגעים בדבר, וכשחורחה נגע במישהו
מדובר היה בדרך כלל בלפיתת-ראש למטרת פגיעה בפנים - הליך
מקובל כאשר מדובר במשחק כדורגל קולני, אלים ואגרסיבי.
מחשבותיו של דודי שוב נדדו - כשם שדגו אולי נודד כעת ברחובות.
הוא חזר למשחק הכדורגל האחרון שלהם, ביום שבת ה14- בחודש.
חורחה שוב התעצבן, הפעם מפני שנמאס לו לשחק עם עוד שני שחקנים
בלבד. דודי ודגו ניסו לשכנע כי קיים יתרון אסטרטגי במשחק של
שניים מול אחד, אבל המהגר המוכשר מדרום אמריקה מיאן לשמוע
להם, ולולא דודי ודגו החזיקו ביתרון מספרי על פניו, חורחה
עשוי היה לשבור לאחד מהם את המפרקת.
הייתה זו עובדה מקובלת על כולם - חורחה היה מוכשר גם
בהיאבקות.
דודי לא זכר כיצד האירועים הסתיימו; יכול להיות שהסיבה הייתה
נגיחה שגרמה לאובדן הכרה ויכול להיות שהוא פשוט היה עייף מכדי
להיזכר.
תיפוף אצבעותיו של דודי על שולחן המחשב לא גרם למחוג השניות
לזוז מהר יותר. גם הליכתו לרוקן את השלפוחית לא העבירה את
הזמן; לבסוף, גם הדלקת הסיגריה גרעה שבע דקות לכל היותר מהזמן
שנותר.
"הזמן שנותר למה?" דודי הרהר, "הרי אין לי מושג מתי דגו צריך
להגיע".
דודי פכר אצבעותיו, מנסה להזרים דם בגופו הרדום והשמוט. הוא
החל לנסות לתופף באצבעות רגליו על הרצפה - אך כשל. לא הייתה
זו הנעל הסגורה שהפריעה לו, אלא המבנה האנטומי האנושי שמגביל
את כולנו בתנועה זו.





בתחילה דודי היה בטוח שהוא מדמיין, או שנרדם והוא הוגה
ויזואלית
(8). אבל לאחר רגע נוסף הוא השתכנע בנכונות
שמיעתו: הדהוד צעדים בחדר המדרגות.
העובדה כי הוריו גרו בקומה הרביעית נתנה לדודי שהות מספיקה
להאזין לצלילים שבקעו מעבר לדלת. לעומת זאת, תחושת הנינוחות
שכבשה את דודי זה לא-מכבר (הרי לבסוף אדם מוצא תנוחה ראויה
לשמה) מנעה ממנו לזנק לעבר הדלת ולפתוח אותה לרווחה.
קולם של נעליים כבדות, אולי מעור ואולי מזמש.
סוליות עבות, שלא הספיקו להישחק.
עקב קטן ואופנתי.
יכול להיות שזה דגו? לא, באותה מידה זה יכול להיות גם חורחה.
הרמזים שנרשמו באוזניו הרגישות של דודי לא עזרו לא במאום.
דריכותו גברה מרגע לרגע - ותוך כדי כך הרסה את התנוחה הנעימה
שאליה שקע.
הוא זע מעט על גבי כורסת העור, ולו היה זר בחדר היה רואה את
השקע שהשאיר עכוזו של דודי. השקע נותר עוד רגע קט - כהוכחה
לזמן הרב שהוא בילה בהמתנה - ואז הוא נמוג.
אמו של דודי הייתה גאה לו הייתה נוכחת במעמד האירוע: האפקט
נבע מריסוס מתמיד של הכורסה במיטב המוצרים שנמכרים בשוק
אחזקת-הבית.
עכשיו דודי כבר ממש רכן קדימה, זרועותיו שעונות על מסעד הכסא.
הוא ספר 29 צעדים בחדר המדרגות - מה שהותיר עוד תשע מדרגות
בלבד עד לדלת הדירה. אבל לפתע ההולך נעצר; שיעול קצר ואז
המשיך.
דודי התרכז בנסיון לזהות את המשתעל - ובכך איבד את הספירה.
לרגע כעס על עצמו, אך מספר שניות לאחר מכן התעשת.
הדפיקה בדלת גרמה ללבו של דודי לדפוק חזק: אם זה דגו, אז הוא
ירביץ בו תורה, תרתי משמע, על שאיחר; בעוד שאם חורחה הוא
הדופק בדלת, אז שעל דודי להכין בראשו תירוץ מהיר לאיחורו של
דגו.
היה עדיף שדודי יתרץ את איחורו של דגו - דגו פשוט היה גרוע
בתירוצים.
פליטת פחמן-חד-חמצני (9) ארוכה, ודודי הרגיע את לבו הפועם
בחוזקה. ידו על ידית הדלת, הוא סובב אותה ופתח את הדלת
לרווחה.
שם הוא עמד, מחייך - ודודי חייך חזרה.




1. ספרייט.
2. המחשב הביתי.
3. פסח.
4. הפתעה.
5. מגרש אספלט שכונתי.
6. יום-הולדת.
7. מדובר באהבת אנטריקוט, עשוי נא.
8. חולם.
8. נשיפה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 17/10/06 13:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אהוד רטנר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה