אני יושבת פה, שותה קפה (עם קצת שוקו בפנים) כאילו אני מקפיצה
טקילה... בשוטים כאלה...
כותבת לך בזריזות ידיים, מרגישה כמו כתבת טור בסקס והעיר או
איך קוראים לה... מידיעות... לחילופין...
כנראה - לא - בטוח, ראיתי יותר מדי טלוויזיה בימים
האחרונים...
אפשר להגדיל ולומר - בזמן האחרון...
כתבתי עכשיו קצת, את יודעת, תרגיל הכתיבה הזה.
לא ממש הצלחתי לכתוב בלי לצנזר הפעם.
- כבר חוזרת... הפסקת שרותים... -
חזרתי. שמתי לב בשובי, שהיום כל הזמן נעלתי את הדלת אחריי
בחדר, נראה לי שתכננתי לעשות דברים... ושכחתי מזה...
כנראה שלא היה לי באמת חשק...
בכל אופן, כתבתי משהו. לא יודעת למה, הרגשתי שאת די תאהבי...
ובא לי סתם, לתקתק במקשים קצת, להרגיש כאילו יש לי מה
להגיד...
כמו כותבת טור כזאת.
אז, בוקר טוב... וברוכה הבאה לעוד רגע בסרט של החיים שלי :)
משחקת תפקידים אני...
כותבת בסערת חושים, מזדיינת... בערך באותו האופן...
שמלה קצרצרה, מאוד "עושה את זה" לעצמי...
נהיגה חזרה מהפאב ללא סיפוק...
אם לא אתן למישהו אחר, אז לפחות לי...
רק אני יודעת, איך בחמש עד עשר דקות לעשות את זה.
בוחנת אותי, כמה רחוק באמת אלך עם זה...
אי אפשר ככה, כשעוצרות עוד מכוניות ברמזור.
נו טוב, ניסיתי.
בוכה אל הכרית... פגישה ועוד פגישה אצל "המטפלת"...
נוסעת מאות קילומטרים כדי לשמוע ילד מקדיש לי שיר,
לפגוש אקסית, שלא מעזה להוציא מילה מהפה.
אינטלקטואלית, קוראת עם ספל קפה לצידי, ספר לא ממש מענין...
נושמת לרווחה אחרי שיחה עם חברה ישנה, "פווו, הצלחתי להצחיק
גם הפעם... עברתי את המבחן"...
אמיתית אמיתית אמיתית כל הזמן.
שיחה מלב אל לב, מנפש אל נפש.
מה אני צריכה, מה אני רוצה, מה חסר לי, מה קשה לי.
מהדקת קשרים. ואת חלקם מתירה...
אוספת פתקים עם מספרי טלפון בקופסת מזכרות.
לא שאשתמש בזה אי פעם... רק אצחצח את האגו שלי בהם לפעמים.
נשאבת בדרמות שיצרתי לעצמי. מגחכת עליי וחוזרת לסט הצילומים.
מצחיק, את בטח חושבת שזה מה שרציתי שתקראי... שכתבתי...
זה בכלל לא... :) סתם הקדמה שהפכה למרכז המונולוג הלילי
המשתעשע שלי.
חשבתי להיכנס שוב לאיזה אתר בנות כזה...
אולי תצוץ עוד מישהי שתחשוב שאני "נראית מותק"...
ותהיתי... אם זו הייתה אותה הסיטואציה גם בפעם הקודמת...
כשנכנסתי לשם.
מתוך שעמום...?
שעמום, סקרנות, חוסר סיפוק מבן זוג משעמם...
טוב. נראה לי שאני אכתוב לך את מה שכתבתי עכשיו, יש שם דברים
בקשר אליה, שאני לא יכולה לחשוף, בכל אופן מקווה שיחסית
תביני:
אני נורא רוצה לחבק אותך.
את הילדה בת השמונה שבך.
שהדחקת.
אבל ברור לי שאת לא רוצה -
רחמים.
לא בהקשר הזה בכל אופן.
את "חזקה". ממש...
מעדיפה להסתגר בתוך עצמך מאשר להיות מחובקת.
אולי לבד יהיה יותר קל לשכוח, לברוח. להרחיק את זה ממך.
אני תוהה מה היה היום. האם נזכרת? ומה עשה לך הזיכרון?
תראי איך אני כולי סביבך.
אם לא בטלפון אז בהודעות, ואם לא שם אז כאן. על הנייר.
כמטופלת פיקטיבית שלי, כחברה של כמה חודשים, כ"אהבה" נכזבת,
כאובססיה, כצורך דפוק ישן נושן, כי סתם משעמם לי?!
ארבע דקות. כתבתי. פרקתי על הנייר את התסכול הזה.
איך אני גאה ומרוצה, שהגעת להתקדמות, אולי פריצת דרך...
יודעת שזה קשה לך. אבל זה טוב.
אני מצנזרת. לא מסוגלת לכתוב את מה שבאמת כמעט כתבתי. לא
אכתוב את זה. לא אכתוב. יש לי יותר מדי נטייה לתת לאנשים
לקרוא אחר כך.
זה יישאר בראש שלי בינתיים.
מפנטזת על הנסיעה המתוכננת שלנו...
זריחה, שקיעה, יין, שק שינה, או - לחילופין - דירה ריקה...
נשמע מפונטז מדי.
במיוחד כשמדובר בך.
את לא תהיי מסוגלת.
כדאי שאוותר על זה כבר מעכשיו.
השעמום שלי תולה בזה יותר מדי תקוות.
מה אחרת?
מה יהיה עליי ואיתי?
קשורה בחלוק דמיוני.
יותר מתסכל להיות משוחררת בלי יכולת להשתחרר.
חלוק המשוגעים הפנימי שלי. וקירות הגומי מצליפים בי. כובלים
אותי. מוציאים אותי מדעתי!!!
כתיבה עם מחשבה הפעם.
לא ממש עמדתי במשימה.
לא רוצה לכתוב שאין לי מה לומר.
ובכל זאת אמרתי.
שמישהו יחזיק אותי לא לחפש ריגושים מיותרים.
בסוף אמצא את עצמי יושבת בחדר הגומי, סופרת צלקות...
ואני לא מרפה. לא מסוגלת ללכת לישון. יש לי ילדים לשעשע על
הבוקר... ואז עבודה שגם ככה תרדים אותי...
כדאי, חיוני, שאלך כבר לישון. אני אצטער שלא הלכתי.
יש לי תירוץ מושלם. כבר מזמן אחרי 00:00.
זוכרת את חוק השתיים עשרה נכון...?
לגמרי לא מחוברת לעצמי.
מכירה את זה שלפעמים פתאום, באמצע היום, או למשל ברבע ל2-
בלילה, יש לך טעם של עגבניה בפה...?
אני מתה על זה...
סתם טעם כזה שפתאום צץ לו. בלי קשר לשום דבר שטעמת.
טעם של עגבניה... אבל לא חזק ממש כמו עגבניה באמת, רק קצת...
עוד יש לי משהו בחניכיים... זה משגע אותי כל היום כבר... מאז
הסטייק של הצהריים.
ומהעגיל בגבה, יוצא משהו שומני כזה, כשאני מריחה באצבעות יש
לו ריח חזק של שומן גוף כזה, שלא ראה אור יום כבר הרבה זמן...
לא כמו סתם שומן פנים כמו מתחת לאף, שיש לו ריח קצת נחמד
דווקא.
מושפעת לא רק מהטלוויזיה, אני שומעת עכשיו... איך אני כותבת
כמו בספרים שקראתי לאחרונה...
כותבת מחשבות... לא משנה על מה...
זה נשמע עמוק כשמפרקים כל חצ'קון לתיאוריו הנורא מוחשיים...
ראית...? רגע לפני שהיום הזה נגמר, מצאתי דרך להפוך גם את
השעמום לסוג של עומק...
חייבת לתת לעצמי לפחות את הקרדיט הזה.
יוצאת שוב לגחך קצת... הסרט ימשיך, עוד מעט.