דמעה נתלית על ריסים שחורים אך לא נופלת על הפנים החיוורים מעל
העין העצומה.
דמעה שקופה כבדולח, חיים מגלה, מגדלי העיר העשויים מחומר שקוף
נוצצים בשמש הבהירה,
פרחים צמאים למים זוקפים את ראשיהם הצבעוניים אל על, כרוצים
לגעת בשמים.
אנשים הולכים באיטיות ובנחת על אבני הריצוף הנקיות, הולכים
לבד, בזוגות או בקבוצות.
כמה עוצרים ומדברים ביניהם, נשים נאות עיניים מסתכלות על
בחורים יפים ומחפשות את האביר שלהן, שיבוא על סוס לבן, בשעה
שכמה חיילים לשעבר מעלים זיכרונות ומשווים צלקות.
ילדים משחקים בדשא, משתוללים ונהנים בעוד אימותיהם מדברות בצד.

מזרקות נוצצות משפריצות מים גבוהה, וטיפות ניתזות על האוהבים
שיושבים על ספסל.
מוכרים מציעים את מרכולתם על דוכנים בשעה שכמה קונים בוחנים
תכשיטים, רהיטים, קישוטים ושאר דברים שלא באמת נחוצים.
אך הדמעה משקפת מציאות מעוותת,
ובין הבתים היפים ישנים שיכורים, וישנן גופות רקובות בסמטאות,
בין אבני הריצוף צומח דשא,
והילדים בוכים לפעמים. אבירים יפים שוברים את ליבן של עלמות
נעוות, ואלה שמות קץ לחייהן או בורחות.
בין החיילים שמעלים זיכרונות מרגישים בבירור את החלל שהותירו
אחריהם אלה שחזרו בארונות משדה הקרב, ואלה שלא נמצאו מעולם.
בבגדים היפים יש חורים, והעיניים המפתות ריקניות.
המזרקות מעלות חלודה, והעיר כולה בוכה.
דמעה שקופה כבדולח מעל ריסים שחורים נופלת, נוזלת על לחי
חיוורת.
אדם אחד את האמת גילה, ועכשיו הוא מתחיל במסע.