בבוקר בו השקיתי את הגינה שלי ערק, כולם הבינו חוץ ממני
שהשתחרר לי איזה בורג. עשיתי בצהריים עקירה מרוכזת והעפתי
לעזאזל את כל העשבים השוטים.
בחצאית שאלבש עד שיכריחו אותי ללכת למיון בהלל יפה, אסתובב מפה
לשם ומשם לפה, וכל זאת אחרי שלא עצמתי עין כבר שבועיים.
בלילה לפני שהשקיתי את הגינה שלי ערק, מור באה לבדוק אם הכל
בסדר. צעקתי וצרחתי והיא לא הבינה שאני חייבת, פשוט חייבת
לראות פסיכיאטר. נסענו לסגפרדו, הזמנתי קפה מוקה ומור הזמינה
שוקולטה, הזמנתי גם עוגת טריקולד. מבעד לחלונות הראווה תחנת
דלק עלובה מעלה אדים ופיח עד לגובה שני מטרים לערך.
שתיתי שלוק, מור שתתה שלוק, לקחנו ביס מהעוגה - לא טעים. קמנו,
שילמתי והלכנו. על הכביש ערפל ואובך שגרמו לי לנהוג במהירות 10
קמ"ש, מור היתה בטוחה שעוד רגע נעשה תאונה.
הגענו לשמרלינג.
נכנסתי יחפה! הרצפה לא היתה נקייה יותר מתמיד (היא היתה
מלוכלכת מספיק כדי להטביע בכפות רגליי כתמי שומן ולכלוך לכמה
ימים לפחות.)
אמרתי לזאתי ולאושר שלום. אמרתי לאושר שאני מצטערת שהשארתי לו
מטבח מזעזע, פשוט הייתי צריכה להחליט אם להתמודד עם השגעון,
לבד, בשעה ארבע לפנות בוקר, או ללכת לישון. העדפתי ללכת לישון.
הוא אמר שלא נורא.
נסענו חזרה לקיבוץ. הורדתי את מור בחניה והלכתי לדירה שלי.
תומר וחגית היו ערים, הלכתי לשבת אצלם בדירה, הם היו קצת
היסטריים מהערפל והתקשרו לכל מיני אנשים כדי לבדוק שהם עוד
בחיים.
דיברנו קצת על דיסקים, על סטלות ועל החיים. שתינו; אני שתיתי
בושמילס וחגית שתתה מרטיני רוסו, תומר שתה ספרייט.
השכן ממול וחבר שלו הגיעו והצטרפו אלינו. דיברנו ודיברנו
ודיברנו. בשעה 2:00 חזרתי לדירה שלי. התקשרתי לעדי ואמרתי לו
שלא יתקשר אלי יותר. הוא אמר בסדר. ניתקתי.
ואז התחילו לי הזיות.
הרמתי את התנ"ך ופירשתי לעצמי שליש מספר בראשית, דיברתי
במהירות עצומה, שטף של מילים שהיו מובנות רק לי באותו רגע יצא
לי מהפה. לא הצלחתי להפסיק, ובטח שלא לישון.
הייתי בטוחה שנכנסתי להריון מרוח הקודש.
הרגשתי כאילו זרקו לי מאה פטישים על הראש.
המצאתי דת חדשה.

בדירה מולי כמה בחורים עשו רעש, התגברתי על עניין הדת החדשה
והלכתי לדירה שלהם. הם היו מסוממים לגמרי, ולבושים תחתונים.
ישב איתם אתיופי אחד שלא התאים לנוף, הוא לא נראה לי מסומם.
הוא אמר שהוא שכן חדש, ושהגיע אליהם לדירה כדי לבדוק על מה כל
הרעש הזה באמצע הלילה. דורון (אחד הבחורים) נכנס לשירותים כדי
להקיא. הייתי בטוחה שהוא עומד למות. אמרתי להם שחזרתי בתשובה.
הם אמרו שאני הורסת להם את הסטלה. בני (האתיופי) אמר שהוא
הולך. יצאתי אחריו. הוא אמר לי שהם דפוקים ומזל שיצאתי.
הלכתי איתו לדירה שלו, הוא היה שכן חדש והדירה עוד היתה
מבולגנת ודי ריקה, אמרתי לו שיבוא אלי לשתות בירה. הגענו לדירה
שלי - שתינו בירה. ודיברנו על כל מיני דברים שאנשים בדרך כלל
מדברים עליהם. התאהבתי בו. הוא אמר שהוא צריך לקום ב- 7:00
בבוקר, היה כבר 5:00 לפנות בוקר, הוא אמר שהוא כבר לא ילך
לישון.
דיברנו קצת על מוזיקה והוא סיפר לי על עצמו... אני לא זוכרת מה
הוא סיפר לי בדיוק. לפני שהוא הלך אמרתי שממש בא לי קפה שחור,
ובדיוק נגמרה לי האבקה. הוא חזר אחרי כמה דקות עם כוס קפה
(איזה בחור!), שתיתי. חגית ותומר קמו והתכוננו ללכת לעבודה.
אני ובני ישבנו על המרפסת שלי ואמרנו להם שלום.
בני הלך לעבוד.
התחילו לי שוב הזיות.
הדירה שלי נמצאת מול בית ספר יסודי. ישבתי במרפסת והייתי בטוחה
שכל הילדים בבית הספר הם אני, אחותי ואחים שלי כשהיינו קטנים.
קבוצות של ארבע דמויות מהלכות בבית הספר.
הדלקתי טלוויזיה - התכניות דיברו אליי.
כעסתי על עצמי ועל כמויות האלכוהול העצומות שאני צורכת, אז
השקתי את הגינה שלי ערק.
ההזיות הלכו והתפתחו לכל מיני סוגים ומינים.
שבוע לאחר מכן - אני שותקת במחלקה פסיכיאטרית.
כולם מחכים שאתחיל שוב לדבר.