בחצות היום הגיע מר טוביה לבקרני במעוני הדל שבשכונת פלורנטין.
שמחתי מאוד לראותו. עלם חמודות הוא טוביה ובעל רוח טובה, תמיד
מאיר פניו לכל אדם. הכנסתיו לדירתי והדלקתי את מערכת הסטעריא
החדשה אותה רכש לי דודי גרשון בביקורו באמריקא. טוביה התיישב
לו על הכורסא המרופטת שבסלוני, התנשף עמוקות ומחה את אגלי הזעה
שהחלו לבצבץ על מצחו. עיר חמה ולחה היא תל-אביב, אינה חסה על
תושביה. קשה הוא הקיץ במחוזתינו. אך אנו תושביה שומרים לה
אמונים, ממשיכים אנו לשכון בה למרות מועקת החום. אהובה עד מאוד
היא עלינו, ועל כן סבל רב מוכנים אנו לסבול למענה. מרגישים אנו
ברי מזל על אשר נפלה בחלקנו הזכות הגדולה לשכון בה, ולא חלילה
באחת מעיירות הפריפריה הנידחות והשוממות אשר ארצינו הקטנה מלאה
בהן עד זרא.

הצעתי לטוביה שיעשן עמי, וכך יקל קמעה מהמטען הכבד אשר רובץ על
ליבו. טוביה חייך ונד לי קלות בראשו, כביכול רצונו לומר:
"הואיל וכבודו מתעקש, אמלא את רצונו". קמתי מכיסאי והלכתי לחדר
השינה שם שומר אנוכי את ציוד העישון. לאחר מספר רגעים חזרתי
כשבאמתחתי כל אשר נזקקנו לו. חזרתי להתיישב על כיסאי והצעתי
לטוביה שיכין את הציגרטה, יען כי עייף אנוכי ולא מרגיש בטוב.
טוביה הסכים להצעתי והחל במלאכת הגלגול. בחור אדיב הוא טוביה,
רוחו תמיד נדיבה לעזור לזולת. הבטתי בפניו של טוביה וראיתי כי
טרוד הוא ביותר. הבנתי לליבו, ידעתי כי וודאי העניין קשור
לעלמה ברוריה, אותה ריבה צעירה עמה הוא נפגש בשבועות האחרונים.
לרגע פיתה אותי ליבי לשאול את טוביה אודות אותה עלמה, ברם
החלטתי בליבי שלא להזכירה. הנהגה זו מקובלת עלי מזה מספר שנים,
שלא להטריד אף אדם בשאלות וחקירות לגבי דברים שחושש אנוכי שמא
לא נאה או לא יאה להזכירם. אם ירצה טוביה לשוח עימי אודות
העלמה ברוריה  מה טוב, ואם לא - לא.

טוביה סיים לגלגל את הציגרטה,  ובעודי חוכך בדעתי האם לחרוג רק
פעם זו ממנהגי ולדובב אותו אודות טיב יחסיו עם אותה עלמה
חסודה, פתח הוא לפתע את פיו והחל לשוחח עימי אודות ברוריה.
תחילה, כהרגלו בקודש, לא דיבר ישירות על אותו עניין שבאמת
ובתמים הטריד את ליבו, אלא רק הלך לו סחור סחור וציין את
מעלותיה הטובות של אותה עלמה. הקשבתי לטוביה והסכמתי לכל אשר
אמר, גם כאשר שיבח את שדיה של ברוריה ואמר כי נאים הם ביותר
מכל זוג שדים אשר ראו עיניו בכך ימי חייו. בהסכמתי זו היה יותר
מקורטוב של שקר, יען כי מאז ומתמיד סברתי לי כי שדיה של העלמה
ברוריה אינם נאים ביותר. לא אומר כי מכוערים המה, כדי שלא
לפגוע בבת ישראל כשרה זו, אך וודאי שרחוקים הם מלהיות צמד
עפרים תאומי צביה, אם כבודו מבין את דברי. כך או כך, מתוך רצון
לשמח את ליבו הדואב של טוביה קיימתי את דבריהם של רבותינו:
"מצווה לשנות מפני דרכי שלום".

טוביה הלך ומנה את מידותיה הטובות של אותה עלמה, ואני נאלצתי
לענות אחריו אמן בעל כורחי. לבסוף נימנינו וגמרנו כי כל המעלות
הטובות שמנו חכמים באשה נתקיימו בעלמה ברוריה. כאשר הגענו
להסכמה זו כבר מוכנה הייתה הציגרטה. טוביה הגישנה אלי כשחיוך
ממזרי נסוך על פניו, ואני נטלתיה בשמחה. הדלקתי את הציגרטה
ושאפתי מלוא ראותי מאותו עשן בעל מרירות מתוקה אשר זה שנים
רבות רגיל לארח לי לחברה. שאפתי עוד כשתי שאיפות עמוקות והגשתי
את הציגטרה חזרה לטוביה. אף הוא שאף שתים שלוש שאיפות והגישנה
לי חזרה. המשכנו בנחת בצרמוניה זו, ואז כטוב ליבו של טוביה
בציגרטה ,שאל הוא אותי אם מאמין אנוכי באהבה אמיתית. נבוכתי
מעט משאלה זו, אך מבלי להתמהמה עניתי לו תיכף ומיד: "אינני
מאמין באהבה אמיתית, אך כל ימי חיי מחכה אנכי לעלמה שתבוא
ותוכיח לי כי טעות בידי". טוביה חייך לשמע ספק חוכמה, ספק הלצה
זו. לאחר כמספר רגעים חזרה העצבות לפניו, אזי אמר כי מסתפק הוא
בליבו שמא אינו אוהב את ברוריה.

לא אומר כי דבריו של טוביה תפסוני בהפתעה. זה זמן מה מסתפק
אנוכי בדבר כוונתיו לגבי אותה עלמה, או שמא עלי לומר בכוונתיה
של אותה עלמה לגביו. יודע אני היטב כי כך הוא מנהגן של בנות
ישראל מקדמת דנא, תחילה משתדלות הן בכל מיני טצדקי לשאת חן
בעיני בחירי ליבן, ואז לאחר יום או יומיים נוהגות הן כאילו
אינן מכירות באותו ברנש אומלל. אף באותו האיש היה מעשה לא פעם
ולא פעמיים כאשר נפגשתי לי עם עלמת חן כלשהי, פגישה אשר נעמה
הן לי והן לה, ולמחרת אותו היום כאשר התקשרתי אליה בטעלפאן לא
ענתה לי יותר. כביכול אינה מכירה בי, או שמא נעשה בה כמעשה
קורח ועדתו ובלעה אותה פי האדמה.

ליבי אמר לי כי כך הוא המעשה בטוביה. מן הסתם מצאה לה העלמה
ברוריה בחור אחר לצחק בו, ייתכן כי מאסה בטוביה  ובחיזוריו
הנואשים אחריה. ידעתי כי למרות שהפציר בה נמרצות שתעניק לו
מחסדיה, היא עמדה בסירובה. תמיד סבור אני כי מידה אכזרית זו
מצויה אך ורק בבנות ארצינו. מן הסתם אוירה הקדוש של ארץ ישראל
מעניק להן קדושה יתירה, ולכן מסרבות הן כל כך להעניק מחסדיהן.
סברא זו מעולם לא הניעה אותי לצאת מגבולות הארץ ולתור אחרי
בנות הערלים. מעדיף אני את ארצינו הקטנטונת למרות הקדושה
היתירה ששורה בה והסבל הרב שהיא מסיבה לי.

השמש החלה לשקוע לה בעצלתיים וכבר נסתתרה לה מאחורי גגות
תל-אביב. קרירות הערב המנחמת החלה לעטוף את תושבי העיר הממהרים
לשוב אל בתיהם. לעיתים תוהה אני בליבי, האם לנצח יהיה זה כך?
האם בכל יום נשב אני וטוביה בדירתי בפלורנטין, נעשן יחד כמה
ציגרטות ונשיח כמו צמד בטלנין על הא ועל דא? האם נדוש שוב ושוב
באותן סוגיות עקשות ופתלתלות, הקשורות רובן ככולן בבנות ישראל
הצנועות? סבורני כי  כך הם פני הדברים, אולם דומה כי דבר זה
אינו מטרידני במיוחד.