הלכת.
צעדים כבדים של פרידה ונתק מרעידים את הרצפה.דורכים על
הדשא,למרות שאסור,ורומסים את הפרחים שליבלבו ברגע בו הנחת את
רגלך בחצר שלי בפעם הראשונה.
הלכת.
ומאחורייך השארת כלום והשארת המון.
שביל של בושם חריף ומתקתק ניצב בפיתולי הדרך שרגליך בחרו לדרוך
בה.
שמאל ימין שמאל,זיגזג מושלם שמראה על חוסר החלטיות ורצון למשוך
קצת את הזמן,עוד שניה של נוכחות על הדשא בו אני נמצאת.להזכיר
לי,אתה לא בורח,אתה הולך.
הלכת.
והחריפות המתקתקה שבאוויר חודרת לריאות.אירוני שכימיקלים
מזכירים לי את החיוך שלך.

והשמיכה בחדר נותרה מקומטת בהתאם לידיך הגדולות שששיחקו בה עוד
כשהיית.
והדובי צמא לליטופים שלך.מזכיר לי שגם אני מתגעגעת, ליד קרה
שתעלה ותרד לאורך הגוף.
הלכת.
והחדר נשאר כשהיה.כריות מונחות בדרך שלך,והשיר שהצטרפת
למילותיו בקולניות וזיופים,מתנגן שוב ושוב,חודר אל האוזן וקורע
את הלב.סוחט דמעות של חומץ שמתקשות לגבישים של מלח.
הלכת.
וכולם מלטפים את היד וטופחים על השחם,מסננים באוזן שאני חייבת
להיות חזקה.
אבל הלכת.
ואני נותרתי כאן,עם כימיקלים שהתנדפו עם היעלמות עיקבותיך על
החול.
מחבקת דובי בוכה ומלטפת פרח גוסס שמתחנן שתחזור.

והלכת.
אז אי אפשר יותר לנשום עמוק בלי לפרוץ בבכי,ואת דמעות המלח קשה
לנגב.
הלכת.
ועל הפרצוף הזה לא יהיו יותר חיוכים,כי אתה לא כאן כדי לצייר
אותם.

רק לבעוט בקיר ולמשוך בשערות.לבכות ולצרוח.
שהלכת.
ויש 24 שעות שלמות,עד שתחזור.