לליאו, חתלתול מנומר בגווני חום-אדמדם. יהי זכרו ברוך.
יותר משלושה?
זה כבר היה מוגזם מבחינת אמא.
"את לא יכולה לשמור אותו", היא אמרה בטון סופי ומוחלט, כך שלא
הייתה לי ברירה אלא להבריח את החתלתול מהחלון.
"ושמור על השקט, כי האחרים מלשנים," הזהרתי אותו, והוא גיחך
אליי גיחוך חתולי ואמר שלא אדאג.
אז דאגתי, כי גורי חתולים הם כאלה; וידעתי שהוא מתכנן משהו.
ריקשה צהובה, ארוכת פרווה, ויש לה כתם לבן מתחת לסנטר. עיניים
צהובות, ואת הזנב שלה היא איבדה בשלב מוקדם למדי של היכרותנו.
אני לא מחבבת אותה, היא לא מחבבת אותי ויחסינו מסתכמים
בזהירות הדדית.
ספל הוא יצור אפור-כסוף מנוקד בשחור, בעל עיני נחושת מדהימות.
ללא עוררין החתול היפה ביותר בבית, וכן המרושע ביותר. "אל
תיגע בי, ולא - אשרוט אותך" הוא המוטו שלו. אפשר להרחיב אותו
גם ל"הימנע מכך שאתקל בך במקרה, ולא - אשרוט אותך גם כן". אני
משתדלת להימנע מחברתו אף יותר מזו של ריקשה.
ריקשה וספל הם בעצם החתולים של אימא, או יותר נכון, אימא היא
בת האנוש שלהם, והיא משוכנעת שהם החתולים הכי נפלאים בעולם.
אבל היא אומרת את זה רק מתוך חוש נאמנות מעוות כלשהו, שכן
אנג'י, כשמה כן היא, המלאך של הבית.
קטנטנה, דקיקה, בעלת פרווה דלילה וקצרה להפליא בגוון לא ברור
של אבק וחול ועיניים בגוון ירוק-קרח, אנג'י היא החתולה של
כולנו. ידידותית ועדינה, אנג'י תמיד יודעת מתי מישהו צריך
חתול. היא כבר תתמקם על ברכיו של המבואס התורן, ובגרגורה
האוהב ובמבטה הצלול תעודד את רוחו של כל מדוכא.
את שני הבאים אזכיר רק בכמה מילים.
חתולאחד הראשון, קצר פרווה ולבן לחלוטין, היה שלי ורק שלי.
אבל אימא לא מסכימה יותר משלושה חתולים, אז הוא הושלך חזרה
לרחוב ונעלם.
חתולאחד השני, שהיה כמעט בן דמותו של חתולאחד הראשון ולכן
נקרא על שמו, זכה לגורל דומה למרות שהצלחתי להבריחו הביתה
ולשמור על קיומו בסוד במשך שבוע - זאת משום שריקשה, ספל
ואנג'י ראו זאת מחובתם המוסרית להלשין עליו לאימא. טוב, אנג'י
אולי ראתה בזה חובה מוסרית, האחרים סתם מלשנים.
וכך הגיע החתלתול החדש, כשהוא מוברח בסלסילה סגורה שהשתלשלה
בחבל מהחלון של השכן בקומה מעל אל חלון חדרי. הוא לא הודה לי
על המסע, הגור, אבל היה סלחני, ואת שעותינו הראשונות יחדיו
בילינו כשהוא מצפרן (ציפרון [שורש צ.פ.ר.נ]: תנועות הלישה
המלוות בציפורניים שלופות האופייניות לחתולים) את רגליי בשמחה
ומגרגר אליי את אושרו הקיומי.
יומיים תמימים עברו בלא שהתגלה. במהלכם, למד להכיר את מרחב
מחייתו המצומצם שכלל את חדרי ואת האדנית רחבת הידיים שמחוץ
לחלון.
"אתה צריך שם," אמרתי לו אז.
והוא אמר לי שאני יכולה לקרוא לו שלומי.
"מה שלומי?! לא יקום ולא יהיה!"
ורק מגיחוכו החתולי הבנתי שהוא מתלוצץ.
אני אוהבת חתולים עם הומור...
אז באותו יום שם לא נמצא לו, אבל הדבר שממנו חששתי קרה.
היה כבר ערב כשספל התחיל פתאום לצווח במטבח. מדהים איך שחתול
כל-כך גדול יכול להפיק מקולו צווחות חתולה שכאלו. ברור שהלכנו
כולנו לבדוק מה קרה.
"לא ייאמן!" אמרה אימא ובצדק.
שני שליטי הבית, הידועים גם בשמותיהם ריקשה וספל, שמאז ומתמיד
ניצבו יחדיו כחומה נגד העולם, עמדו כעת אחת מול השני והחליפו
חרפות וגידופים. ספל - בצווחות נקבה, וריקשה - יותר בשפת גוף
ונהמות.
"מה קורה פה?" שאל אחי.
"הם השתגעו!" אמרה אימא.
אנג'י אמרה שלא צריך להגזים.
"ריקשה?"
היא אמרה שספל אכל מהצד שלה בצלחת.
"ספל?"
הוא אמר שריקשה לא השאירה לו אוכל בכלל.
"משהו כאן לא הגיוני," התחילה אימא...
ואז כתם מטושטש חלף על פנינו בריצה ונכנס אל חדרי.
"מה זה היה?" שאל אבא.
אנג'י אמרה, ובצדק, שזה נראה לה כמו חתלתול מנומר בגווני
חום-אדמדם.
ריקשה וספל עצרו את חרפותיהם והתחילו לפסוע ברוב אומר אל
החדר.
"אה..." אמרתי. ואז רצתי אל חדרי במהירות וסגרתי את הדלת.
נשמעה דפיקה.
"את הכנסת את הגור ההוא למרות שאמרתי לך לא, נכון?" אמרה
אימא.
"אממ..." אמרתי, ושלחתי מבט זועף אל הגור שחייך אליי בשלווה
מהאדנית.
הדלת נפתחה בחריקת צירים...
דמויות צללים מאיימות נמתחו על הרצפה...
"לא!" זעקתי.
אך מאוחר מדי!
ספל, ואחריו ריקשה, צעדו אל תוך החדר. אימא בעקבותיהם.
ניסיתי למהר אל החלון, לסגור אותו, אבל אימא אמרה, "עזבי."
היא כבר ראתה את הפושע.
אנג'י הצטרפה אלינו אז, מציעה לבעלי הבית לגלות רחמים.
בשלב זה התחלתי לדאוג.
מה יעשו השניים לפרחח?
להפתעתי הוא הקדים את הדרמה.
בחיוך חתולי וזנב מונף אל על הוא קפץ אל הזירה... ובירך את
הבאים לשלום. הוא אמר להם שבאמת נחמד שהם באו לבקר אותו
בנחלתו, ושהם תמיד מוזמנים.
ספל וריקשה כל-כך נדהמו שהם מיד אמרו שנעים מאוד, וכן, הם
יקפצו מדי פעם.
אנג'י צחקקה, והחתלתול קרץ אליה.
"את איתו בעסק הזה?"   שאלה אותה אימא.
אנג'י משכה בכתפיה ואמרה שתראה איזה חמוד הוא.
אז אימא הסתכלה.
והגור הטוב שלי, מנומר בגווני חום-אדמדם ובעל עיניים שהתחילו
לנטות לירוק, ניגש להתחכך ברגלה.
"הוא באמת חמוד, אבל..."
הוא התחיל לגרגר בקולניות.
"טוב, נו..." אימא הסתכלה על ריקשה ועל ספל, שבתורם הסתכלו
עליה בחזרה.
"אני משערת שאפשר..."
"תודה אימא! תודה!" אמרתי, ומיהרתי לחבק אותה.
הגור קרץ אליי.
אחר כך, כשנותרנו רק הוא ואני בחדר, אמרתי לו שאקרא לו
נפוליאון, בגלל הכריזמה המדהימה, ובקיצור ליאו, כי הוא גם
הזכיר לי גור-אריות.
"אז תביאי מחר גם את אחותי מהפח ההוא?" הוא הציע.
אמרתי לו שהלוואי, אבל זה לא יעבוד, גם נפוליאון הפסיד בסוף.
"אל תדאגי," הוא אמר.
אז לא דאגתי.
כי ידעתי שהוא מתכנן משהו.