יום אחד היא באה ואמרה לי שהיא נוסעת.
והיא תחזור מחרתיים.
והיא לוקחת איתה את לי , אחותי הקטנה.
ונורא כעסתי עליה!
למה את לי את לוקחת ולא אותי?
למה  היא תמיד מקבלת הכל?
וזה נכון , מאז שהיא נולדה היא מקבלת הכל.
את כל האהבה של אמא ושל סבתא.
את כל הבגדים היפים ואת הבובות.
וכשאני חושבת על זה , אני נזכרת באבא שלי.
שתמיד אמר לי שאני תמיד אהיה הילדה שלו.
אבל הוא מת.
ומאז עברו שנתיים. ואני תמיד שומעת בשיחות שאמא בוכה לסבתא כמה
שאין לנו כסף ושקשה לה.
אבל אני חזקה. כמו אבא. ולא איכפת לי מה אמא אומרת. אצלי הכל
בסדר!
אז היא נסעה. ונשארתי לבד בבית. כמו תמיד. בלילה אני תמיד
פוחדת אז אני ישנה במיטה של אמא אבל בצד של אבא. שיעשה אותי
חזקה.
ולפעמים אני גם לוקחת את המעיל הישן שלו מהצבא ומתכסה בו.
ומשאירה את הטלוויזיה בסלון על חזק. כדי שאני לא אפחד.
ולוקחת איתי את הבובה שלי זהבה, היחידה שלי לא קיבלה ממני וגם
זה בזכות ההיסטריה שעשיתי בבית.
אז באמצע הלילה לא הצלחתי להירדם , והיתקשרתי לסבתא שלי.  והיא
הייתה ערה. סבתא שלי הולכת לישון ב-9 אחרי החדשות. היא אף פעם
לא ערה ב-12. אמרתי לה שאני לא מצליחה להירדם ושחשוך נורא
וש...
פתאום היא בכתה.. למה את בוכה סבתא? שאלתי והיא לא ענתה.
זה לא כ"כ נורא החושך , כשמדליקים אור. אני יכולה להיסתדר
לבד.
אבל בפעם השניה ששאלתי מה קרה היא הפסיקה לבכות. נרגעה ואמרה.
אמא לא תחזור יותר. וגם לא לי. בטח אתם חושבים שאמא שלי נהרגה
בתעונת דרכים וגם אחותי הקטנה. אבל לא. היא פשוט הלכה ועזבה את
הארץ והשאירה אותי פה. אבל אל תחשבו שהיא מפקירה אותי פה לבד.
מה פתאום. היא רשמה אותי לאיזה פנימייה. אפילו את הבית היא כבר
מכרה לאיזה זוג צעיר מת"א. בבוקר באה האישה מהפנימייה ואמרה לי
לארוז קצת דברים ולבוא איתה. ולא ידעתי מה לעשות. איך אתמול
הייתי ילדה רגילה בבית שלי ופתאום אני לבד , צריכה לקחת איתי
קצת דברים.
איך למען השם אני יכולה לצאת מהבית שלי? זה הבית שלי! החיים
שלי! זה הכל שלי! התחלתי לצעוק ולבכות ולשבור את צלחות הקריסטל
של אמא. והאישה מהפנימייה באה אלי בשקט. החזיקה לי את היד
ואמרה לי בשקט. בואי. אני אעזור לך לארוז.
אז לקחתי את המזוודה הגדולה של אבא והכנסתי את הבגדים שלי , את
זהבה , את אלבום התמונות הגדול , את היומן שלי , ואת הבגדים של
אמא שלי שאהבתי ואת הבובות של לי , וקצת מזכרות משתיהן. ואת
הבשמים של אמא ( המזוודה של אבא מאוד גדולה , והאישה מהפנמייה
הרשתה לי לקחת הרבה ) ואת כל התמונות של אבא , ואת האולר שלו ,
וקצת תכשיטים של אמא שהייתי משחקת בהם. וכסף מהמחבוא שאמא חשבה
שהוא סודי , וקצת דברים שלי מהחדר. ובסוף, סגרתי את המזוודה
ויצאתי לדרך. ישבתי מקדימה. כי אני כבר ילדה גדולה. אני בת 11
, אמא אף פעם לא הרשתה לי לשבת מקדימה. אבל האישה ההיא הייתה
נחמדה. לפני שיצאנו היא שאלה אותי אם לקחתי הכל ואני חשבתי
לרגע וניזכרתי ששכחתי את המעיל של אבא.
רצתי למעלה לקחת אותו והסתכלתי בפעם האחרונה על הבית שלי. על
הרהיטים שלי.על החדר שלי. של אמא שלי. של אחותי. אספתי כל מני
דברים אחרונים ( הרשתי לעצמי כי עוד היה מקום במזוודה ) ואת
המעיל וחזרתי למטה. נעלתי את הדלת בפעם האחרונה ויצאתי. השכנים
שלי הסתכלו עלי ברחמים. רחל הזקנה מלמעלה היסתכלה עלי ובכתה.
אבל אני לא בכיתי , אני חזקה כמו אבא ולא איכפת לי מה אמא
עשתה! אצלי הכל בסדר! ויצחק השכן מלידנו הביא לי חבילה שהכין
מלפני כמה זמן , כולם ידעו על זה לפני הא? וגם משפחת לוי שהבת
שלהם ואני היינו משחקות ביחד הביאה חבילה וגם אלי ועדי שהייתי
משחקת עם הכלב שלהם הביאו משהו. ונכנסתי לאוטו ואמרתי שלום. אז
מה אתם עושים  סיפור גדול? חבל שאתם לא חזקים כמוני. כמו אבא ,
חשבתי לעצמי.
והתחלנו לנסוע. האישה סיפרה שקוראים לה יהודית ושהיא עובדת
בפנמייה. ושהפנמייה היא שעתיים נסיעה מחולון. ושאם יש לי שאלות
אז זה הזמן. והדבר היחיד שהיה לי זה שאלות. אז שאלתי דבר ראשון
על אמא. לאן היא נסעה , ממתי היא יודעת , ולמה אני לא הולכת
לסבתא,  ומה אם בי"ס,  ועם החברים שלי , ולאן אני הולכת עכשיו
, ומה זה פנמייה. ולמה אמא לא לקחה אותי , ולמה אמא לא לקחה
אותי , ולמה אמא שלי לא לקחה אותי איתה?? היא לא אוהבת אותי
יותר?! והתחלתי לבכות.. בכיתי כ"כ שהיא הייתה צריכה לעצור בצד
ולהרגיע אותי. וניסיתי להיות חזקה אבא באמת שניסיתי. אבל היה
לי כ"כ עצוב.. והיא חיבקה אותי כמו שאמא שלי אף פעם לא חיבקה
אותי. הרגשתי כאילו היא מכירה אותי. היא הסתכלה עלי ואמרה לי.
יש שם ילדים כמוך. שאין להם מי שיחבק אותם. שאמא שלהם עזבה או
נפטרה וגם אבא שלהם ואחותם הקטנה. ואני אמרתי. הלוואי שאמא ולי
היו מתות. לפחות הייתי מרגישה יותר טוב. וחיכיתי שהיא תגיד
שאני לא מתכוונת לזה ,
והיא רצתה להגיד משהו אבל עצרה את עצמה. ורק לחשה לי , שנמשיך?