"אני עומד לספר לך סיפור" אמרתי.
שכבנו במקום שונה בזמן אחר והמיטה חרקה.
"אני לא מבקש הרבה, רק שתקשיבי"
נר ורוד ארוך ומעוקם הפריע את שלוות החושך, "בסדר" אמרה
"אקשיב".
"זה יהיה הסיפור הגדול ביותר שכתבתי. זה יהיה הסיפור הנורא מכל
מה שסיפרתי.
זהו סיפור על אדם החולם חלום לא נכון באופן קבוע. סיפור משופע
פלגיאטים. משופע פרדוקסים, והרי הוא מתחיל:
הסיפור מתרחש בהודו, שנת אלפיים. תת-יבשת מתרפקת על עבר מפואר
ומוטל בספק של עבדים. אנשים שאינם מפסיקים לדפוק, העונים אך
בקושי ומטעמים אבולוציוניים בלבד להגדרת בני-אדם.

"זהו הסיפור שלי ועכשיו הוא מתחיל:
לפני שלוש שנים עוד הייתי בצבא. היתה לי חברה. הייתי החבר שלה.
נדרשתי לעמוד בסטנדרטים גבוהים על-מנת להיות החבר שלה.
עדיין זכורות לי התפתלויות טלפוניות. ניסיונות נואשים לטפס
לרמה אנושית שנבצרה מיכולתי. לא אהבתי אותה אך הייתי מאושר.
כשהשתחררתי התגייסה".
אין לי יכולת ספרותית, אני יודע. הכל העתקות על העתקות של
העתקות, וממילא דבר לא ישנה.
"נפרדנו כחודש לאחר שהתגייסה, אך צלקות הקשר עדיין ניכרו בי
וניקרו במוחי. במשך שנה התנזרתי מקשר. לא עוד כלבלב, אמרתי, כי
אם אדם.
באותה השנה דחיתי הצעות. החופש, כך חשבתי, חשוב מהאושר. את
התשובה אני עדיין מחפש".
     
        כלב הודי מיוסר פנה אל הירח בתפילה שחלחלה בבקיעי
הקירות, השתהתה בחדר לשניה ומיד נמוגה, אך עצרה אותי בשטף
הסיפור. כמו תחילתה של פיסקה חדשה.  
"את יודעת מיהו קילגור טראוט?" שאלתי
"לא" ענתה, ועיניה מרצדות לאור הנר
"קילגור טראוט הנו סופר גדול. עלוב חיים אמיתי, אשר מעולם לא
היה לו כלום וגם לא יהיה. אני רוצה להיות קילגור טראוט."
לא ניסיתי להרשים אותה, ובטח שלא בפלגיאט שכזה, אבל זה עבד. הן
מבלבלות בחור כותב בגבר. על זה, כנראה, אני חי.
"אבל מה עם הסיפור" שאלה ואחזה בידי. על בטנה רקדו צללים של
שדיים גדולים, כמו זוג מסגדים בוורנסי בין ירח מלא לענן.
"במשך שנה" המשכתי "סירבתי להצעות נשיות, אך פתאום ולפתע גמלה
בי הכרעה. אותה הכרעה העוקבת תמיד ייסורים רגשיים מודחקים.
כנראה שהייתי בודד. כנראה שהייתי מוכן לקשר חדש.
מצאתי אותה בקורס הכנה למבחן הפסיכומטרי. היא הונחה שם כהזמנה
לחתונה. היא היתה שלי.
שלושה חודשים נמשך הקורס. שיעורים חד-שבועיים בימי שישי.
בכל בוקר שישי מקלחת, גילוח, קורט בושם והתרגשות מתפרצת בעקבות
חלומות שבועיים. מגיע לשיעור ומחכה לה. היא שמה לב למה שאמרתי?
ראתה אותי יוצא לשירותים? שמעה את אותה הבדיחה?
פעם אחת אפילו דיברנו. זו לא היתה  שיחה ארוכה; איך הולך?
שאלה, בסדר, יום עאסל יום באסל את יודעת, כן, אני יודעת, וכך
זה נגמר.
במשך ימים שחזרתי את אותה השיחה. למה התכוונה? ומה זה רמז המבט
בעיניה? מדוע לא אמרתי יותר?
בתום השיעורים היינו חוזרים הביתה באותה פיאט-אונו של אחר
הצהרים. באחת הפעמים נסעה לפנינו בפג'ו האדומה שלה, וכשפנינו
אנו בכניסה לקיבוץ, אותתה לשלום בהבהוב אחורי. אני נהגתי בפיאט
ופירשתי איתותה כאיתות".
      "בתום הקורס בא המבחן. דווקא הלך לי די טוב. מעודד
התקשרתי אליה באותו הערב והזמנתי אותה לחדרי. קליל, היא אמרה,
אני רוצה שיהיה קליל.
היתה זו האישה הראשונה שלי. בדיעבד סיפרה לי כי מעולם לא חשה
בנוכחותי בצורה ראויה לציון. שלושה חודשים של חלום ותהיות היו
כלא היו, אך זו התיישבה לה פתאום על כורסא בחדרי, וחלום אחר
החל מתרקם. באותו החלום היינו יושבים בדירה השכורה ברחובות.
היא עסוקה בלימודיה ואני כותב. ידידים מבקרים בערבי שישי.
במשך שנה נרקם החלום ולא נפרם גם ביום שבו טסתי. היא הבינה את
הצורך לחוות את השונה רגע לפני שמתחיל הרגיל. היא כבר היתה שם,
אמרה לי: דרום אמריקה היא יבשת מופלאה.
במשך שלושה חודשים עוד פעם החלום בלבי, אך פתאום אותה תחושת
חופש ממכרת ופתאום גם אותם מכתבים אומללים. מגיע לי, כתבה, אני
יודעת מה אני שווה, אמרת שלא יהיו בחורות אחרות, וכל הזמן היא
בוכה.
בלילה אחד של עונג נגוז לבסוף החלום. אני משחרר אותך, כתבתי
לה וגנחתי, לא מצער, בין רגלי האחרת."

       פעמים רבות חשבתי על הכוח העצום שאנו נותנים לאחרים
עלינו. שליטה עצומה שאהובים נותנים למעשינו על רגשותיהם, מבלי
ששאפנו ומבלי שרצינו להיות מלכים בממלכה לא שלנו.

       "חלום אחר החל מפכה בי, ואני מתאהב בו. היה זה חלום
לטיני טיפוסי;
הרפתקן צעיר בארץ זרה פוגש אשה מסתורית ומתאהב בה. היא נעתרת
לשוב עמו למולדתו, שם הם נתקלים בקשיים חברתיים וביורוקרטיים
קשים, ובמבטים מודאגים מצד ההורים.
למרות הכל הם מתגברים, מתחתנים, ובעושר ואושר על משכורתו
הצנועה הם חיים.
ממש טלנובלה מחורבנת.
חודשיים תמימים חלמתי עד שיום אחד התדפק לו שוב החופש על דלתי.
חשבתי שאתה כבר כאן, אמרתי. אני בהריה המושלגים של פרו. אמר
והלך.
בלב כבד עזבתי אותה לרדוף אחריו, אך החלום חלומנו לא נמוג,
למרות הנשים בהבטחותיהן  המפתות, אשר קמו, בעוונותיי, ונפלו.
לא יכלו לו;
אותו החלום בו מקיש האהוב על דלת ביתה המופתעת, הכורכת
זרועותיה על בסיס צווארו ובאה ישועה. אותו החלום בו מקיץ
הגיבור לתוך אושר נצחי, הנגלה בשערה השחור לאור בוקר.

       "לבסוף נגוז החלום הלטיני.
לא כבלון מתפוצץ לנשיקת הסיכה ואף לא כבלון מתרוצץ באוויר,
מאבד מנפחו עד נופל. לאיטו נבלע הבלון תחת עול החיים, המרחק,
התרבות והזמן. והמשפט המפורסם מהגן, נדמה כי אין צורך להזכיר
אותו כאן."

        שכבנו עדיין באותה המיטה, באותה תת-יבשת גונחת.
סדינים ירקו עובש, קירות פשטו טיח. לחות מרדימה הופרעה בשלוות
מאוורר התקרה.
"ומה ההמשך?" שאלה
"ההמשך הוא עכשיו" אמרתי "ההמשך הוא החלום החדש. החלום בו
חוזרים בני הזוג אוהבים, נרגשים, ורצים בדרכם לחופה, לחיים"
"איני מבינה. זו אני בחלום?"
"זו את, זה אני, שמציע לך אדם נוראי, חולם בוגדני, את כל העולם
שאין לי לתת לך. מפסידן שיגיע רחוק. צדיק מחוסר כל מוסר. בחור
בתחפושת של גבר.
אני מציע לך את עצמי ואיני יודע מיהו. אני מציע לך נישואין.
תגידי לי כן, ונתחתן כשנחזור.
היי לי לרשת ביטחון, היי לי סיבה לנשום, היי לי בית חם בעולם.
הינשאי לי!

בחלומות הן רודפות אותי. בחלומות.