אני צריכה אותך פה איתי.
אני צריכה אותך פה לידי.
לחיבוק, לנגיעה, לליטוף.
אני צריכה שתחזק אותי, אני צריכה שתעודד אותי.
אני צריכה את העזרה שלך, אני צריכה את האהבה שלך.

אבל אתה שם, ואני פה.
קרוב אולי פיזית אבל רחוק נפשית, ואין לך מושג כמה זה כואב.
הכאב הזה צובט לי בלב, למה אתה שואל?
כי אנחנו יכולים להיות ביחד. ואני יכולה להרגיש את הליטוף שלך,
ולראות את החיוך שלך.. זה עם הגומות המתחבאות..
ואנחנו יכולים לעשות אחד לשני טוב. רק אם נרצה.

תסתכל מסביבך ותראה, אני אוהבת אותך ואני פה לידך.
אנחנו כל כך מתאימים.. את זה כולם אמרו עוד כשהיינו ילדים.
יש לנו עבר משותף, עבר מדהים.
ואיתך הייתי רוצה גם הווה ועתיד משותפים.

אבל במציאות הזו, הכואבת, זה לא יתאפשר.
כי שנינו אוהבים ושנינו רוצים, אבל שנינו מתביישים.
כבר בני 18, ילדים גדולים, אבל פוחדים מהסביבה, פוחדים
מהתגובה.

במציאות כזו, איך מתקיימים?
במציאות כזו, איך מתבטאים?
במציאות כזו, איך אוהבים?
במציאות כזו אין חיים.