זה כל-כך התאים לה ללכת עם השיר ההוא עד הסוף.
בבוקר השמיני בדצמבר, ערב ב' כסלו, היא קפצה מהגג השקט של
הבניין אל הרחוב הסואן, וצבעה אותו באדום.
במשך שבוע הם חיפשו מכתב שיסביר. חשבו אולי השאירה מעטפה מתחת
איזו כרית בדירה שלה, אבל אני ידעתי שאין טעם.
מבחינתה, כשמתים אז מתים, ואין צורך לתת עוד חשבון לאף-אחד על
שום דבר.

      אני זוכר שהיא אמרה לי פעם שהיא לא מפחדת למות.
ישבנו במסעדה איטלקית בתל-אביב. היא לבשה שמלה קיצית שחורה
שהדגישה את הבלונד  על רקע עיניה הירוקות. מבטים נמשכו אליה
כמו אל שקיעה בשעה שלגמה מהיין.
"חשבתי די הרבה על המוות והגעתי למסקנה שהעולם הזה התקיים די
הרבה זמן לפני שנולדתי, ואני לא זוכרת שהיה לי ממש אכפת" אמרה
והניחה את הכוס על השולחן "אנשים יוצאים מנקודת הנחה בלתי
מבוססת, שהכלום שישנו אחרי המוות יותר גרוע מהחיים" "ואולי הם
צודקים" השבתי בחיוך, אך היא לא היתה משועשעת "אולי. אבל אין
לזה הוכחה, וחוץ מזה אני לא מאמינה בשטויות האלה של גן-עדן
וגיהינום. זה פשוט לא מסתדר לי בראש שאני ואתה והחבר הדוס הזה
כאן, שלא מפסיק להסתכל עלי מאז שנכנסנו נהיה כולנו באותו
גן-עדן. הרי מה שגן-עדן בשבילי הוא גיהינום בשבילו, ולהפך".
זה היה רעיון מוזר ובדיוק אז התקרב המלצר עם הפסטה שלי "זה
בכלל לא קשור לגן-עדן וגיהינום" אמרתי "המוות מפחיד, ואפילו
מפחיד יותר אם אין שום דבר אחריו. אני לא יודע מה יש שם, אבל
אני מבטיח לך שאי-אפשר להזמין שם פסטה" "אז מה?" התפרצה לפתע
"שם אף-אחד לא שולט בך ולא מצפה ממך לכלום. כל הסבל נגמר!".
ראיתי בירוק של העין שלה שמשהו חורק, אך אז לא ידעתי לקרוא בין
השורות.

      היו לה בעיות קשות עם ציפיות של אנשים ממנה, למרות
שלמעשה עמדה בהן בכבוד; לפני שנה כבר סיימה את לימודי המשפטים
ועבדה בחברה של אבא שלה, היתה לה דירה גדולה ומכונית, הרבה
חברים ומעט מאוד בעיות עם המראה החיצוני.
העתיד שלה היה בטוח כמו שהאביב בא אחרי החורף, ולכאורה הכל היה
מושלם.
אולי בגלל שהכל בא לה כל-כך בקלות היא שנאה את זה.
היא סיפרה לי פעם שסיימה את לימודי המשפטים רק בשביל להוריד את
ההורים שלה מהגב, ואותו הדבר לגבי העבודה בחברה של האבא. אבל
זה לא הספיק.
בשלב מסוים החלו ההערות לגבי חתונה לזמזם לה ליד הראש כמו יתוש
אחרון לפני השינה, ואז אני כבר הוכנסתי לתמונה.
      לילה אחד שכבנו במיטה שלה. טעמנו אדום עתיק, כמו זרזיף
אחרי הסערה.
הסדין שלה היה כל-כך לבן. כל-כך חלק ומתוח שפחדתי לגמור
עליו.
היא לא היתה חולת ניקיון  אבל העוזרת שלה החליפה כל יום את
המצעים, ואני משער שהיא קיבלה את זה כמובן מאיליו.
היא לגמה מהבקבוק, וכמה טיפות התחרו במורד צוארה המתנשף עד לקו
החזה.
עם השדיים שלה היה רק דבר אחד לעשות; למרוח דבש, ויותר מזה אני
לא מפרט.
זה היה אחד הרגעים הכי יפים שלנו, אבל פתאום היא התחילה לדבר
על ההורים שלה והכל התחרבן.
בטון שלה ניכר תיעוב כה רב, עד כי היה נדמה לי שהיא עומדת
להקיא. אבל היא לא הקיאה. היא בכתה.
מעולם לא ראיתי מישהו בוכה ככה, וממנה בטח שלא ציפיתי לזה.
בשביל לסתום את הסכר הזה שנפרץ יכולתי לתת לה רק אצבע של נער
הולנדי, אבל זאת לא היתה אגדה ואני התחלתי לטבוע.
היא בכתה שם על המון דברים שבכלל לא הבנתי, אבל אולי היום אני
מבין קצת יותר.
אני זוכר שבסוף היא בכתה על חלומות; "אתה מבין?" אמרה ועיניה
השטופות חודרות בי "רוב האנשים בעולם חולמים כל החיים שלהם את
החלום הלא-נכון, וזה רק חלום שאנשים אחרים דחפו להם למוח". לא
ירדתי לסוף דעתה. "כל אחד יש לו חלום" הסבירה "אבל החלום הזה
הוא רק תוצר לוואי של חברה, חינוך ומקום בו גדל האדם".
נתתי לה ממחטה שתנגב את העיניים האדומות-ירוקות שלה.
"אנשים מתעוררים לפעמים מהחלום הזה ומחפשים לעצמם חלום חדש,
אבל אלו כל האאוט-סיידרים, הלא-מובנים שאנו פוגשים אותם ברחוב,
עושים ימינה ושמאלה
עם הראש כאילו משהו לא בסדר ושואלים, מה קרה לו?" "אז אולי
עדיף שלא להתעורר מהחלום הזה" אמרתי "אני חושבת שהדבר הגדול
ביותר שיכול לקרות לבן-אדם הוא התעוררות, אבל אולי משלב מסוים
עדיף לו שיישאר חולם" "ואת התעוררת?".
היא לגמה שוב מהאדום כמשתיקת סוד וכיסתה את הירך המתוק שלה
בסדין הלבן. "תעזוב" אמרה בדמעה אחרונה "בוא נעשה את זה שוב
פעם".

      אני חושב שהבעיה העיקרית שלה היתה, שהיא ניסתה להישאר
יציבה. לא להתכופף בשביל אף אחד ואפילו לא בשביל האבא שלה,
שאצלי היו מתחילות רעידות בידיים כשהייתי רואה אותו.
הוא רצה שאני אתחיל לעבוד בחברה שלו, וזאת היתה הזדמנות אדירה
בשבילי ומחמאה גדולה בשנתי השלישית ללימודי משפטים.
זו היתה אחת החברות הגדולות במדינה, ועבדו בה לפחות שלושים
עורכי דין שהיו מוכשרים ומנוסים ממני. דווקא בגלל זה היא
התנגדה.
ערב אחד נסענו במכונית שלה אל הדירה. היא היתה במצב-רוח
תוקפני.
התווכחנו על הצעת העבודה שקיבלתי מאבא שלה, וככל שהתגבר הויכוח
הפכה הנהיגה שלה לפרועה יותר, כאילו השליטה שלה במכונית באה
מהבטן.
"עדיף להיות ראש לשועלים מאשר זנב לאריות" אמרה לי "אני חושב
שהתבלבלת. עדיף להיות אריה בין אריות" "אריה בין אריות הוא
כבשה, אפילו לא שועל" אמרה בכעס.
חלפנו בצומת מרומזרת באדום, אך בשלב הזה היא כבר איבדה עניין
בתנועה.
מבחינתה, חוקי-תנועה נועדו לנהגים גרועים ולנשים.
"אתה חושב שבחברה של אבא תהיה בין אריות?" "אחת החברות הגדולות
במדינה" עניתי בהיסוס, כי כבר ראיתי את הוריד הקטן שליד הרקה
שלה מתרחב כמו ואדי לפני שיטפון.
"אל תשכח שגם האריות בחברה של אבא הם שועלים של חברות גדולות
יותר, שגם הם שועלים של גדולים מהם.. אין טעם להיות להיות זנב
של אף-אחד. לך לעבוד במקום שבו תהיה מספר אחד!".
ניידת סמויה עצרה אותנו בצומת השרון והצילה אותי ממוות.
יכול להיות שהיא צדקה אבל אני הלכתי בכל זאת לעבוד אצלו. היו
לי חלומות משלי.

      כשאני חושב על זה היום נראה לי שהיא בכלל לא אהבה אותי,
רק התפשרה עלי בשביל להרגיע את ההורים, וזה היה מסוג הדברים
שאכלו אותה.
אם היה לה מודל של אביר חלומות -  זה בטוח לא הייתי אני, אך
ייתכן ונואשה מלחפש אותו בתוך ענני האבק של המוח שלה.
בשבילי היא היתה נסיכה מהאגדות; הדירה שלה בתל-אביב היתה כל-כך
גדולה שהייתי יכול ללכת בה לאיבוד, וגם בעיניים הירוקות שלה עם
הפזילה המתגרה כמו ילד.
במסיבות שלקחה אותי אליהן הייתי מדבר עם אנשים שלא חלמתי
לפגוש. היא היתה המפתח שלי לעולם אחר ועל זה לא התכוונתי
לוותר, גם אם מדי פעם נאלצתי להתפשר על דברים אחרים.

      מרגע שעמדתי על דעתי, הפסקתי לתת חשיבות גדולה מדי לכל
הדברים האלה שנקראים בטעות אופי.
בעולם מטורף כמו שלנו, כשאנשים ודעות מתחלפים לך מול העיניים
כמו ברכבת הרים, מניות עולות ויורדות, חברות מצליחות פושטות
רגל, מנהלים מחייכים אליך בבוקר ובערב מפטרים, נשים אוהבות
אותך עד שנמאס, חלומות משתנים כל שניה, ואחרי כל זה אני אמור
להישאר עקבי?
תודה לאל שהבנתי את זה לפני שנהיה מאוחר מדי, בניגוד אליה.
אז אכלתי איטלקי במקום סיני וויתרתי לפעמים על משחק של מכבי
לטובת ביקור באופרה, ואם היתה מתקשרת בשלוש בלילה שאבוא -
הייתי מגיע גם אם למחרת היה מבחן חשוב.
אחרי הכל צריך להעמיד את הדברים בפרופורציות הנכונות ולהבין מה
חשוב באמת. חבל שלא הבינה.

      ככל שהתפשרתי בשבילה תיעבה אותי יותר וככל שתיעבה אותי
עלו הדרישות שלה,
כך התגלגלנו שנינו בתוך חבית מגבעת היחסים שלנו.
אני חושב שהיא העמידה אותי בהמון מבחנים שבכלל לא הבנתי, ולפי
תפיסת העולם המעוותת שלה נכשלתי בכולם.
ניסיתי להציל יחסים חולי סרטן עם מרשמים של רופאי אליל;
ערב אחד באתי לבקרה ומצאתי פרח על המדרכה בכניסה לבניין. זה לא
היה פרח מהסרטים אבל מספיק יפה בשביל לספר לה שקטפתי אותו
בפארק. היא התנהגה באופן מוזר.
"קטפת פרח מוגן? אתה ממש אידיוט!" קראה בכעס כאילו התוודיתי על
פשע נורא.
החיוך המזויף שלי התחלף במבוכה אמיתית "לא, לא אני.. האמת היא
שמצאתי אותו בכניסה לבניין וחשבתי עלייך" "אז אתה רוצה להגיד
לי שהבאת לי סתם פרח שהיה זרוק על המדרכה? אתה לא מתבייש? בפעם
הבאה תנסה לקנות אותי עם קונדום משומש!!".
הזעם שלה היה מוגזם לכל הדעות, והעתיד שלי החל להראות כמו רחוב
ללא מוצא.

       התקרית הזאת סימלה את תחילת סיומה של מערכת היחסים
שלנו, למרות שהייתי נותן את רגלי השמאלית  אם רק היתה מבקשת.
נדמה לי שאז כבר החלה להישבר, מרוב שאכלה את עצמה בכל פעם
שנאלצה לשחק לפי הכללים.

      אחרי חודש כבר פוטרתי מהחברה. זה היה צפוי כמו השידוך
החדש שלה; רופא צעיר שעבד כמתמחה באיכילוב. ככה זה בעשירון
שלהם - שידוך רודף שידוך, אביר רודף אביר ורק היא נשארת לעמוד
שם כמו תורן גאה על אוניה שטובעת.
      מה היה הקש ששבר את התורן הזה? מי יודע? ההורים שלה או
החברים או השידוך החדש ואולי בעצם כל הדברים האלה ביחד.
מה שבטוח, אני את הלקח שלי מכל העסק הזה למדתי וברור לי שהוא
לא ימצא חן בעיניה; אנשים שזה בא להם יותר מדי בקלות אינם
מבינים את כללי המשחק, ומי שחולק עלי מוזמן לבוא ולראות את
המחשבות האחרונות שלה על חשוב ולא חשוב, שהשילה בדרך למטה.