I charge thee, fling away ambition: By that sin fell the
angels

קשה כל כך להוות קהל טוב לבעל תווים. בייחוד לזה הזוכה להכרה.
בטח הספיק לגדל חיבה עצמית בלתי חיננית. אולי אף גרוע מכך
והדבר הולם אותו. הוסף לזה תווי פנים בלתי מתפשרים של
אריסטוקרטיה ואני נמלאת שאט נפש.


As he was valiant, I honour him. But as he was ambitious, I
slew him.

וכשמסיים לירוק על פיות בוכיות הפונות אל מסתורי הייאוש, תחת
סונטינת צלילי טורקיז של אחד אחר ללא תווים, שטרם גמר בדעתו
אם בחוץ או בפנים, בטח פונה הוא למירי, למלי, לרוני...
(כוכבים נולדים כל יום. כל יום. קבוצות קבוצות, וזהרם
מסנוור.) אך כששט על פני קלידי העץ החם, אין להכחיש. ולבי
נחמץ - הישאר על גדת הקיום-ללא-קיום, המהות המהולה בצניעות
אמירה - שמעתי את הנפש הזהירה, העדינה, זו שאף תחת ידי זמיר
לא שקעה.


(יש, אומרים המלט רוף את החיים, במימי המלט בול ללא חת)


ותורן שזימן לבוא ולשוחח, זאת ראיתי - והמקריות, נקרא לזה,
חדלה מלהפתיע אותי - הניחו במקום בו מניחים פנים וכבוד,
הוסיפו בצד מילים ותנועות, וכל שרואה אני הוא ערפל כבד של אבק
כוכבים, זה המתבולל בתוך עצמו, המסתובב ומתהפך וחושף חטי
שנהב אימתניים ורעמת זהב בוהקת, ואיבריי כאובים, ואני יודעת.
אני יודעת את המבט, יודעת את הצער.

(ויודעת אני שהיה ונפל בגורלי להיות מירי,מלי או רוני,
הייתי מוכרת את נפשי ברגע; מוכרת ברגע וקונה איזה טיראן
טרי. אך אינני יוצאת לשחק, על אף שלעתים נראה כי זה כל שהייתי
רוצה.)

כיצד תסביר לאדם עד כמה גדולה הסכנה... לשחק בנפש
עדינה וזהירה, מקופחת
ורוגזת, כה רוגזת,
עד כי המכה אינה נשמעת בעת שהיא נשברת.


I had else been perfect,
Whole as the marble, founded as the rock,
As broad and general as the casing air,
But now I am cabin'd cribb'd, confin'd, bound in
.To saucy doubts and fears