העבר.

הפגישה.

יולי, 1994.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

לפני 8 שנים אימא שלי מתה. היא מתה מכיוון ששברתי את האופניים
האדומות שהיו לי.

לאחר המקרה עברתי לגור עם סבתא שלי. הרשויות אמרו לה שאם לא
תיקח אותי תחת חסותה ימצאו לי משפחה אומנת. למרות שהיא אישה
מבוגרת וענייה יחסית, כמובן שהסכימה. היא אישה מדהימה ואני
רואה בה יותר מסבתא. עוד מגיל קטן התייחסה אליי כאל מבוגר ולא
רק כנכד. תמיד הרשתה לי לעשות כרצוני ונתנה לי כמה חופש
שרציתי. אני מאמין שעמוק בפנים תמיד ריחמה עליי כי עברתי הרבה
יחסית לגילי. לא קל לגדל בגילה ילד לבד, במיוחד בידיעה שבנה
הוא זה שהרג את אימו.

אימא כבר בגן עדן 8 שנים. אין יום שאני לא חושב עליה או על מה
שקרה. מידי פעם אני מדבר אליה כשאני שוכב במיטה. אני מספר לה
איך עבר עליי היום או מה למדתי בביה"ס. אני סתם מתייעץ איתה
למרות שאני יודע שהיא לא תענה. אני לא יודע למה אני עושה את
זה, אבל אני גם מספר לה בדיחות חדשות שאני שומע. אני משער שזה
מפני שאהבה לצחוק. אני יודע שהנשמה שלה תמיד איתי ושהיא המלאך
ששומר עליי.

לפני שלושה ימים היה לי בר מצווה. קמתי מוקדם בבוקר, לבשתי
חולצה מכופתרת לבנה והלכתי עם סבתא לבית הכנסת. היו שם הרבה
אנשים שהזמינה, אבל לא ממש הכרתי אותם. הם בטח באו כי גם הם
מרחמים עליי שההורים שלי לא איתי. אוף כמה שאני שונא שמרחמים
עליי. רק עליתי לתורה, אכלתי קצת סוכריות וחזרתי ישר הביתה.
אני לא אוהב לחגוג ימי הולדת מאז המוות של אימא.

בצהריים סבתא ניגשה אליי ואמרה לי שלפני כמה ימים קיבלתי מכתב
מאבא. אמרתי לה שאני מעדיף לא לקרוא אותו. אני כבר רגיל לקבל
ממנו מכתב מידי שבוע, אבל אני בדרך כלל לא קורא אותם. הוא תמיד
אומר בהם אותו הדבר: שהוא אוהב אותי ומצטער על מה שקרה. לא כזה
מפריע לי שהוא אומר את זה. האמת היא שלא הלכתי לבקר אותו בכלא
כבר 4 שנים ומבחינתי הוא מת בדיוק כמו אימא שלי. אני שונא
אותו.

"אני חושבת שהפעם כדאי שתקרא את זה." אמרה לי ודחפה לי את
המכתב ביד.

זאת הייתה מעטפה לבנה עם חותמת של שירות בתי הסוהר. הוצאתי
החוצה את המכתב והתחלתי לקרוא.

"לבני היקר שלום, השבוע אתה חוגג את יום הולדתך ה-13. אני יודע
שאתה מסרב לראות אותי ועל כך איני מאשים אותך. למרות זאת, אין
סיכוי שלא אראה את ילדי ביום הולדתו החשוב ביותר ולכן סבתא
מביאה אותך לביקור ביום שני הקרוב. יש לי הרבה דברים שאני רוצה
לדבר איתך עליהם. נתראה בקרוב. אוהב, אבא."

אוהב? הוא אוהב אותי? חבל, כי אני שונא אותו ואין סיכוי שאני
הולך להיפגש איתו. אין לי מה להגיד לו. מבחינתי הוא לא קיים.

סבתא הסתכלה עליי כאילו היא קראה את המחשבות שלי ואמרה, "אנחנו
הולכים ואני לא שואלת אותך. הגיע הזמן שתדבר עם אבא שלך פנים
מול פנים."

ידעתי שהיא לא תוותר לי ושאין טעם להתווכח איתה.

באותו ערב שכבתי במיטה. "אימא? אימא, את שומעת אותי? אני
מתגעגע אלייך כל כך..." התחלתי לבכות. "אימא, אני לא רוצה ללכת
לראות אותו. לא אחרי מה שהוא עשה. את חושבת שאני צריך ללכת?...
אני יודע שלדעתך כן, אבל אני לא רוצה. הוא מגעיל אותי. איך אני
אשב איתו באותו החדר?" שאלתי אותה בלי לקבל תשובה. "בסדר,
אימא. אני אלך לבקר אותו. רק בשבילך, אימא." לאחר כמה דקות
נרדמתי עם התמונה שלה בראש חוגגת לי יום הולדת 5 בגן, ביום שבו
מתה.

יום שני הגיע וסבתא ואני נסענו לכלא שבו הוא מוחזק, כלא השרון.
סבתא אמרה שהיא תחכה לי בחדר ההמתנה. שומר אחר הגיע ולקח אותי
לחדר קטן, קירותיו צבועים חום ובו רק שולחן ושני כסאות. על אחד
הכיסאות ישב גבר, עם שיער מלבין וזקן ארוך ושחור. למרות מראהו
השונה, לפי תווי הפנים המזדקנות מיד זיהיתי אותו. האדם שגידל
אותי כשהייתי תינוק. האדם שקנה לי אופניים אדומות ליום הולדתי
ה-5. האדם שהרביץ לאימא שלי ובכך גרם למותה. האדם הזה, למרות
שנאתי הגדולה אליו, היה אבא שלי.

הוא הסתכל עליי עם העיניים החומות והגדולות שלו ולא זז. רק ישב
שם והסתכל. זה ארך בערך כמה שניות, אבל לי זה נראה כמו נצח.
פתאום חלף לי בראש, לאט לאט, כמו סרט איטי בשחור לבן, מה שקרה
באותו לילה. ההתלהבות מהאופניים, אני ואבא בשכונה, הנפילה בקצה
הרחוב, הכניסה הביתה, הבכי, המכות מאבא, הנפילה של אימא,
המשטרה, הרעש, האנשים. אוי, אני לא יכול להיות פה. למה באתי
לבקר אותו?! הסתובבתי אבל אז הוא תפס אותי.

"מה שלומך, ילד?" שאל אותי האיש הדוחה הזה. שיוריד את הידיים
המגעילות שלו ממני. לא עניתי לו. הוא משך אותי אליו ונתן לי
חיבוק. לא הגבתי ורק עמדתי צמוד אליו. ריח גופו היה דומה לריח
שאני זוכר שהיה לאימא. ניסיתי להתרחק מעט אך הוא אחז בחוזקה.
"אוי כמה שהתגעגעתי אליך. קשה לא לראות את הבן שלך כמה שנים,
במיוחד שאתה בכלא."

"אף אחד לא אמר לך להרוג את אימא." אמרתי בקרירות והתרחקתי
ממנו בכוח. דמעות החלו לרדת לי בלי לשים לב. לקחתי את אחד
הכיסאות והתיישבתי עליו עם הגב כלפיי אבא.

"זה מגיע לי. אתה צודק" שמעתי אותו אומר מאחורי גבי. הוא התקרב
והניח את ידו על כתפי. "אני לא מתווכח איתך." לקח את הכיסא
השני והתיישב מולי. הוא הרים לי את הראש עם ידו הימנית והסתכל
לי בעיניים. הרגשתי כאילו המבט שלו שורף אותי ומכאיב לי.
"תראה, לא עובר יום במקום הזה שאני לא חושב על מה שעשיתי! אני
לא מצפה ממך לדעת עד כמה כואב לי, אבל אתה כן צריך לדעת שבחיים
לא התכוונתי שאימא תמות. אהבתי אותה יותר מאשר שאי פעם אהבתי
את עצמי!" הוא פרץ בבכי. אותו בכי שהיה על פניו באותו לילה,
כאשר רכן מעל גופתה.

"אז למה הרבצת לה?!" צעקתי ישר לתוך בפנים שלו. "מה היא אי פעם
עשתה לך חוץ מלאהוב אותך?!" עמדתי על רגליי והתחלתי להרביץ לו
בכל הכוח. הוא לא נע והמשיך לבכות. ישב שם כאילו הוא מרגיש שזה
מגיע לו. "היא רק ניסתה להגן עליי! היא רק ניסתה להגן עליי!
היא לא שברה את האופניים. אני זה ששברתי אותם! היית צריך להרוג
אותי! להרוג אותי ולא אותה!" המשכתי להרביץ לו ובכיתי יותר חזק
מאי פעם. הרגשתי שאני מוציא הכול החוצה בלי לפחד. "אני שונא
אותך! פשוט שונא אותך! אתה לא אבא שלי. אתה סתם בן זונה ואני
שונא אותך!".

הוא משך אותי אליו וחיבק אותי. "אני מצטער, בן. לא
התכוונתי.... אני מתגעגע לאימא שלך גם...." הוא בכה כמוני.
"אני אוהב אותך. אני מצטער. אני מצטער כל כך. תסלח לי... תסלח
לי... תסלח לי..."

ככה עמדנו מחובקים ובוכים הרבה מאוד זמן. במשך כל הזמן הזה
התרוצצו לי מיליון מחשבות בתוך הראש. עמדתי שם והרגשתי את אבא
פעם ראשונה מזה שמונה שנים. הרגשתי שקט פתאום. הרגשה שלא הייתה
לי בגוף מאז גיל חמש. הרגשה של ביטחון. הרגשה שהכול יהיה בסדר.
אולי זאת הייתה אימא שחיבקה את שנינו ביחד. אולי היא זאת שגרמה
לי להרגיש שמעכשיו הכול יהיה טוב.

פתאום, משום מקום, שוב פעם דחפתי אותו מפני. ידעתי מה אני
מרגיש. לא משנה כמה האדם הזה יגיד שהוא מצטער ולא משנה כמה
שהוא יאמר שהוא אוהב אותי, זה לא ישנה את העובדה שאימא שלי
מתה. אני לא רוצה לסלוח לו. מגיע לו לסבול עד יום מותו. הוא
הסתכל עליי בתמיהה חסרת אונים.

ניגבתי את הדמעות עם השרוול שלי.

"כל השנים האלה חייתי בהרגשה שזאת אשמתי שהיא לא בחיים.
שהאופניים האדומות שלי אחראיות לכך." אמרתי בשקט. "זה לא נכון.
אתה הרגת אותה. אתה הרבצת לה ולכן היא לא בחיים. זאת לא אשמתי.
מגיע לך לרקב פה בכלא. אני שונא אותך ולא סולח. אתה לא אבא
שלי."

ניגשתי לדלת, פתחתי אותה ויצאתי. הלכתי במסדרון בלי להסתכל
אחורה ובלי חרטה.

לפני 8 שנים אימא שלי מתה. היא עכשיו בגן עדן, מתבוננת בי
ושומרת עליי. היא לא בחיים לא באשמתי.

היא מתה מכיוון שאבא שלי הרג אותה.