עת השתחררתי [ובעצם לא ממש. כואב אותה יום ביומו] הרופאים
המליצו לי על ביקור יומי באתר היכרויות.

רץ על המקלדת, וברקע- שירך "טרמינל לומלינט"  מאיר ידידי
זכרונך לברכה.
מתגעגע. לשירים. אליך במעוני. אל עננת העשן הקטנה -שבשלה
הסתבכת כה רבות.
אפילו לפליטת הפה המטופשת בגינה התנצלת מתגעגע.
הן פליטות פה מטופשות- כה רבות היו אף לי, איש יקר.

רמקולים מנומסים מזהירים אותך שם בשדה התעופה בו לנצח תשוטט-
ואותי מזהירים ריצודי "נמצאת כרגע באתר".
הינה קצרת שיער, שותה לעיתים, אינה מעשנת, מגדלת ילדה ובעלת
ראש פתוח -כותבת. חובבת יין טוב, אוכל יפני, סקי ואופנועים.
ואולי אקנה אופנוע?
ומיד מגיעה רגישה, אומנתית, בעלת מראה מהמם המחפשת קשר שיוביל
לנישואין.
דוהר אתה בין דיילות ונוסעות- ואני מדלג בין כרטיסים.
אוהב אתה את "טרמינל"-אך היא כבר לא שם. עזבה עם קצין הביטחון.
ואני- את "עדינונת 237", ותוהה את מי מצאה לה. במי התאהבה.
רץ אתה ללוח הטיסות למצוא לך המראה- ואני, ל-"עיינו בכרטיסך"
למצוא איזו נחיתה.

חסר אתה לי מאיר ידידי.
ומחר בבוקר אתחיל להתעמל.
ואתה כבר לא.