לאילן היה מין מקום מיוחד כזה שכל פעם שהדברים לא הלכו כמ שהוא
רצה שהם ילכו הוא היה בורח לשם. מין צריף מסריח כזה שלא גרו בו
כבר כמה שנים טובות, והכל כבר מעלה עובש וסרחון. לשם הוא היה
בורח.
למקום המיוחד שלו הוא קרה חורות, שזה בגלל כל החורים והדלתות
שיש שם, אבל לו עדיין כיף והוא אוהב להיות שם וכשאילן אוהב הוא
אף פעם לא שוכח.כל עוד הוא יודע שיש לו שם את החורות שלו
במיוחד בשבילו ורק בשבילו מתי שהוא צריך אותו, יש לו למה
לחיות, וככה הוא בטוח.
אמא של אילן מתה, חברה שלו עזבה אותו ואבא שלו, עוד לא הספיקו
לקבור את אשתו והוא כבר הספיק למצוא איזה תאילנדית כוסית גמדה
בת 23 שתחליף את אמא שלו.
אילן כועס על אבא שלו וצועק עליו שאיך הוא לא מתבייש? שאמא שלו
עדיין לא בשלבי ריקבון ונהייתה שלד והוא רץ לתאילנדית הגמדה
הזאת שנראה כאילו הדביקו לה את שני העיניים בסלוטייפ! אילן עוד
יותר כעס על חברה שלו השרמוטה שעזבה אותו בשביל איזה אמריקאי
בלונדיני שלא מפסיק לזיין לה את השכל באנגלית ואומר לה כל דקה
"או דארלין".
אילן החליט שאנשים כאלו זונות הוא לא צריך וארז את הדברים שלו
והחליט שזהו זמן מצויין לברוח לחורות שלו ושרק בו הוא באמת
יכול לבטוח. הוא החליט שזהו, זה סופי וששם הוא נשאר. רק שם הוא
יכול לשכוח.
אילן הגיע עם כל המזוודות שלו וכמעט התחיל לבכות שגילה שבמקום
החורות המיוחד שלו בנו איזה בניין עסקים עגול וממש ממש גבוה.
פאק הוא חושב לעצמו, עכשיו אני בחיים לא אוכל לשכוח!
אילן עלה לגג של הבניין וביצע זינוק מדהים מהגובה. בדיוק שניה
לפני שהוא נחת הוא ראה מרחוק את חורות שלו בצד השני של הכביש..
בדיוק איפה שעזב אותו, מחכה לו שיחזור.
איזה אדיוט אני! קלט פתאום אילן. טיפש שכמותי, איך לעזאזל
יכולתי לשכוח??