New Stage - Go To Main Page

יעל הדר
/
כתום זהב

כתום זהב מסנוור תפסת את עיניה. גלי צבע שוטפים סנוורו את פניה
ותפסו את תשומת ליבה. הזוית שבה פגעו קרני השמש באניצי השער
גרמה להם להראות כאילו עולים באש ועלולים לשרוף את השמיים.
גל קור חלף בגבה, היא מעולם לא שיערה שקיים צבע שער כזה, או
בכלל צבע כזה. הוא סובב ראשו, חלקו עדיין מוצל, היא התבייתה על
חלק זה, הוא נראה כתום מידי בכדי להיות אמיתי.

הוא פנה אליה, ברגע זה רק הבחין בה, עיניו ירוקות בהירות, כמו
עיניים של חתול שחור כועס, הוא הביט בה כאילו תמיד עמדה שם
ותמיד ראה אותה ומן הטבע שתמיד תהיה שם. אישוניו דקים כסיכות
נעוצים בשלה, מבטו ריק והבעתו נטולה. השמש גרמה לקצוות שערו
שיזהרו כעת בזהב, הצל שנח על פניו חשף שיער אדום, הוא נראה
כאריה אדיש, או כמלאך נקמות נטול פניות העומד מול קורבנו הבא.

רעש עמום נשמע מרחוק, הרכבת מתקרבת לתחנה. לידה צלצל השעון
המרכזי 06:30, היא תהתה כמה זמן הסתכלה בו. הוא לא הוריד מבטו
ממנה, היא חשבה אם באמת אין הוא תר אחר תשומת ליבה, המבט נטול
ההבעה שחשף כי הוא יכול לבהות כך גם בעציץ או בספסל הוא ששכנע
אותה, אבל הוא לא הסיט מבטו ממנה, כאילו מילאה את כל שדה
ראייתו.

עוד גל קור עבר בגופה, הציף אותה והעיר אותה למתרחש, היא עמדה
זקופה, גבה מתוח וסנטרה מקביל לריצפה, עיניה נחות בזוית ישרה
על פניו, נשימותיה רדודות קצובות לליבה במקצב של כנשימה לדקה.
ידיה ישרות מקבילות לגופה, כפות ידיה מופנות כלפי רגליה, הקור
לא עזב הפעם את גופה, נדמה היה לה כי הרוח חדרה את גופה והגיעה
לשלד.
פתאום הבינה כי אין סביבה עוד אנשים, אכן הקירות האנושיים
שתחמו סביבה נעלמו כי לא היו, בלי שתרגיש, לא ראתה אותם
הולכים, לא חשה בנוכחותם קודם לכן. היא הבינה כי הרכבת כבר
עברה והתחנה התרוקנה מאדם ובלי שתרגיש נשארו רק היא והוא ש,
מסתכלים האחד בעיני השני בשיוויון נפש, אך בעולם משלהם הצבוע
באדום זוהר המבעיר את השמיים וחוצץ ביניהם לבין העולם.

השעון מעליה צלצל 07:00, היא מאחרת לעבודה. צלצול חד קטע את
מחשבתה, הטלפון שלה, היא מהרה לענות, פתאום חשה מתח בפרקי
ידיה, היא שיערה כי היה זה כוון שלא הזיזה אותם מזה שעה. הקול
שאל אותה להמצאה, היא ענתה ולפי אחידות הקול בצד השני הסיקה כי
ענתה נכון, היא לא שמעה את עצמה עונה. עיניה מנסות לפצוע את
עיניו, נשימותיה מהירות, כאילו נתלשת מהכרתה. היא סיימה את
השיחה ברגע הגיעה הרכבת. רגליה החלו לנוע, היא הבינה כי גם הוא
נע כוון שמבטיהם לא מתרחקים, לראשונה הסיטה מבטה, היא בחרה
במושב הרחוק והקודר ביותר, מיישרת עיניה למושב שמולה. לפי גל
החום שעבר בה הבינה כי מישהו התיישב לידה, ניחוח קר עלה באפה,
בזוית עינה קלטה פיסות זהב מסנוור. נגיעת כתפו בכתפה גרמה לה
ליסורים, עורו צרב את עורה, ידה כאילו עלתה באש, היא חשה
בנשימותיו דרך הבד, קצובות ורדודות כפסנתרן המתעלל בקהל עד כמה
לאט יוכל לנגן.
מחטים דקרו את לחייה, ברוחה דמיינה כי דם זולג על חולצתה,
מתחת לרגליה הריצפה רעדה, הרכבת החלה לנוע, היא חשה במציאות
סביבה מתערפלת, מגע עורו צרב וסימם את חושיה. היא לא ידעה לאן
נסעו, היא לא חשבה על כך, היא לא תהתה בשמו, רק פסים חוצים של
אדום מוזהב זוהר מילאו את עיניה.

YH 29.12.05



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 15/10/06 11:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יעל הדר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה