קודם אני כותבת את השיר
אחר-כך תוהה
על מה ולמה אני מרגישה כך
ואפילו לא ידעתי
אז אני בוכה
כי כל שקראתי מספר לי
שאני עצובה לאין שיעור
כעבור זמן מה, אני רחוקה מספיק
בשביל ללמוד את השיר
כספר היסטוריה,
מסיקה מסקנות מפיקה לקחים
מתפלאת על אדישותי לנוכח העצב הגדול
לבסוף
אני קרובה מספיק בכדי לאהוב
את הילדה שכתבה את השיר
ואני מחייכת בכאב
כי מה שקראתי
סיפר לי
שהיא הייתה עצובה לאין שיעור
יום אחד אני כבר השיר
יום אחד
אני נותנת לאיש לקרוא את השיר
הוא רואה את תמונתה כשהוא קורא
או הוא רואה את תמונתי כשהוא קורא
או הוא רואה את תמונתו כשהוא קורא
הוא
מבין אותי
או הוא
אוהב אותי
או הוא
משורר
תמיד אני מעדיפה שיאהב אותי
תמיד אני מעדיפה שיראה את תמונתי