...ואז אני פוקחת את העיניים,
הסיגריה עוד דולקת, השמיים עוד אפורים.
הנה אני,
עוד יושבת באותה תנוחה,
כמו לפני מיליון שנות אור.
הנצח, שטס תחת כנפיי, מצליח
להתיש אותי לפעמים.
אני כבר לא מבוהלת, אני חושבת,
חושבת המון.
היום בשתיקה.
אני מנתקת את החיבורים,
מכבה את החשמל, שלא יזרום ממני
החוצה,
אולי אני מתבלבלת
אולי אני מבוהלת.
מלנכוליות מוכרת
אוחזת בי בידיים זרות לגמרי,
שוב אני לבד בעולם,
שוב תמונה קודרת
מצויירת
סביבי.   והמכחול נע במהירות עצומה,
והמחוגים מתקתקים בקצב מטורף
ועד שאני פוקחת עיניים לאותה סיגריה
הנצח תחת כנפיי
עף ועף ועף