יורד לטמיון

בעודי הולך ברחוב, רעש הוגנב לאוזניי. הוא בקע משלט מרהיב בשלל
אורותיו, עצום ואימתני מעל צומת סואן. הרבה עשן באוויר, ואני
מתקדם. אם לא השלט, לא הייתי נכנס למסעדה הזו. מאז אותו היום,
אני עובד שם כבר שמונה שנים. תשקיע, תעשה מתוך אהבה, הייתי
אומר לעצמי, אך לקראת הסוף, יחסי ללקוחות כבר לא היה בשליטתי.
ישנו למשל, הזקן הקבוע שמגיע בכל יום שני בשעה 12:47 לעת
צהריים בלווית שתי נשים מבוגרות, האחת פיליפינית והשניה
רומניה. שתיהן לא דוברות עברית. הוא מזמין עבורן את המנה
הקבועה, דג מושט מטוגן בשמן עמוק, והוא עצמו מזמין שיפודי עוף
עם תפוח אדמה ליד. אני מוצא עצמי מתבונן בהם מהצד, ומיד מנתח
את אשר מתרחש. הזקן משדר שהוא אדם מאוד מוצלח ונהנתן, לכאורה,
אך אינני קולט את הערוץ הזה כלל. התשדיר המשתלט על עיניי מעל
ההצגה הוא כזה: הזקן מאמין במה שהוא שולח כלפי חוץ, כשלמעשה
הוא לובש בגדים האמורים להיראות מכובדים, אך אינם עושים את
עבודתם על הצד הטוב ביותר, ככל הנראה, יושב במסעדה זולה
המנוהלת על ידי עבריין, שמרבית עובדיו עדיין לא סיימו בית ספר
תיכון, והמלצר החדש משחק בתפקיד פסיכולוג. אבל הוא רק מלצר. גם
לא כל כך חדש כבר, אם לומר רק את האמת. בנוסף, ישנן הנשים
הישובות לצדו. קרוב  לודאי שאחת מהן היא העוזרת שלו, והשניה..
עדיין לא הצלחתי לשער את תפקיד ישיבתה בשולחן העץ הרעוע. אולי
מתורגמנית. בזבוז כסף. והם אוכלים, ושותים, וצוחקים. אני לא
מאמין שהזקן כל כך מצחיק. אולי הן חייבות לצחוק בשביל הכסף.
כן, סביר להניח שזה חלק מהעסקה. ואז הוא יבקש מלח, וישאל שוב
למה אין מלח, ולמה השירות כזה גרוע, ולמה המלצר לא קשוב, ולמה
הדג מלוח, ומאיים שלא יחזור לכאן בשנית, כבעשרות הפעמים
הקודמות. והוא בכלל לא הזמין את הדג, אז למה המתורגמנית לא
מתלוננת בשמה. מה, אין לה פה? היא מתורגמנית. בפעמים הראשונות
ציפיתי לתשר, הרי שניסיתי להיות נחמד, אדיב וסבלני, למרבה
הקושי. אני הולך לאסוף את החשבון, ומופתע (לא מופתע) לגלות שיש
שם מספר שקלים ואגורות. ניחא. נכנסתי פנימה באנחת יאוש, והמקום
מסתמן ריק. מנהלים עצבניים כשבתי העסק שלהם ריקים, ואז זה לא
טוב לעובדים הפשוטים. אני ויוסף ביחד קרוב לשמונה שנים. זה לא
אומר שיחסו כלפי השתנה. לא נהיר לי מדוע. והמקום ריק, ויוסף שם
ליבו לכך, שופך את תכולת כוס הוויסקי הקטנה אל תוך גרונו הניחר
וצועק: "איברהים, חלאס עם האדישות, יאללה אודרוב!". ישראלים
חושבים שאם הם יודעים שתי מילים בערבית, הם יכולים להשתמש בהן
בכל מצב כדי להראות שהם דוברים את השפה. לא כזו גאווה גדולה,
אני מדבר עברית רק מתוך חובה. לפתע, זה הכה בי. הרמתי את העט,
סיננתי דבר מה בערבית והלכתי לשירותים. נזכרתי שכשהגעתי לחיפה,
והתחלתי את לימודי הפסיכולוגיה באוניברסיטה, המרצה אמר שכל דבר
שמציק, לנסות להוריד באסלה, בתנאי שזה לא דבר שיביא לסתימה.
באופן מטאפורי, כמובן. יש הרבה דברים שמציקים לי. בעיקר העובדה
שנגמר לי שכר הלימוד, ואני תקוע באמצע תואר ראשון, ועוד במסעדה
של יוסף. הכל נכנס אל תוך ראשי בדקת זמן אוויר אחת, והבנתי.
עלי לשטוף הכל באסלה. אני קצת חושש מאסלות, מאז שהקאתי בגיל
חמש באחת, אז החלטתי לשטוף בכיור. שמתי את מכשיר המוטורולה שלי
בצד ופתחתי את הברז. קצת מים קרים, הרבה חמים. ככה אני אוהב.
הכנסתי את הראש, ונתתי למים לזרום, כדי להרטיב את הצינור. ואז
דחפתי בחוזקה את כל גופי פנימה. אני דוהר עכשיו למטה, יש כאן
הרבה חלודה, ואני בן אדם מאוד סטרילי. לא נוח לי. אני לוקח את
העיקול ימינה, ומצטרף לבחורה הנראית בשנות ה- 20 לחייה, מאוד
נאה. עיניים כחולות, שיער בלונדיני, רטוב. היא מביטה עלי
בחיוך, ואני עליה. אנחנו זורמים ביחד כחמש דקות, והיא נעלמת
בעיקול שמאלה, בלי לומר מילה. ניכר כי יש כאן דגה מאוד מפותחת,
מושטים שוחים לידי. ממש כמו זה של המתורגמנית. לא נזהרתי
כשלקחתי פניה חדה שמאלה בצומת, ונחבטתי אל דפנת הביוב. מזל
שהיה אמבולנס באזור. הרופא חבש את ידי וציווה עלי לא לעבוד
ארבעה ימים. מעניין מה יוסף יגיד על זה. המשכתי, עם יד אחת מעל
המים, וחשבתי שמוטב לא להרטיבה, אז עפתי למעלה (היה עיקול,
למעלה) ונאחזתי בפתח סינון של כיור. הכנסתי תחילה את הראש והיד
השבורה, ולאחר מכן את שאר הגוף. לא האמנתי. אני בשירותים. אותם
שירותים שאני מנקה קרוב לשמונה שנים. אין מוצא. אני חושש
שהטבעת דברים שעלולים לגרום סתימה באסלה (או בכיור) היא זו
שמביאה אותי לאותו המקום. אולי אשבור את השלט למען הדורות
הבאים.