כשמור צלצלה אליי כבר היה מאוחר מדיי. לא יכולתי לאהוב אותה
שוב ולא להחזיר אהבה. אמרתי לה לבוא בכל זאת. לבדוק את העניין
מקרוב.
כשהיא ישבה לי על הספה המתפוררת ולגמה בקול את הנס, מחסלת
סיגריה רביעית ברצף, הבנתי מה לא היה שם מעולם. היופי שלה
התגמד לכדי פנים עייפות והגוף שלי לא חש כל ריגוש אם כי ליאות
מתמשכת.
רציתי לישון, לכבות את היום, אך היא המשיכה לשטוח בפניי את
מררותיה, שהתחילו בי אך נגמרו בבחור אחד עם בלורית וסוזוקי,
שבמהלך השיחה התחלתי לחבב אותו יותר ויותר.
בפיהוק השלישי שלי היא הבינה את הרמז והרימה את עיניה האפורות
אליי. הפס השחור נראה מטושטש ממליחות עיניה ומבטה היה מעורר
חמלה כשל חיה פצועה. היא קמה וניגשה לעברי, ובלי מילים החלה
מתכרבלת לתוך זרועי ולי לא נותרה ברירה אלא ללטף את שערה
וללחוש לה את השקר הגדול מכולם: "יהיה בסדר מור, יהיה בסדר
חומד"..... ניסתי לשכנע גם את עצמי על מנת שאשמע קצת יותר
משכנע או שאאבד מטעם הייאוש התמידי ששולט בחיי אבל הבנתי שעדיף
שאשתוק. באין תעסוקה לשפתיי נישקתי אותה.
היא היתה חמה מבכי ורכה מפרץ הרגישות הפתאומית שנפלה עליה ואני
המשכתי ללוש אותה בידיי ולבדר את השיער השחור בין אצבעותיי.
עמד לי ולא מאהבה. ראיתי את מור לראשונה בחיי, כדמות שבורה
והורמונלית שתפסיק את תלונותיה רק אם תגמור את הלילה במיטה
כלשהי, וידעתי שזו בהחלט הזדמנות אחרונה, הרי החלטתי שמור יצאה
מחיי. לא פשוט, בכלל לא פשוט להיות ידיד טוב, הזכרתי לעצמי
ואפילו הצלחתי להעלות חיוך קטן על שפתיי.
היא נישקה לצווארי והתיישבה עליי ופתאום צעקה וירדה ולפני
שהבנתי שהרגע שכבתי עם מור היא נרדמה על הספה, ראשה שעון על
בטני ורגליה מגיעות עד הריצפה.
סיגריה מהר! כל חושיי צעקו אליי כמקהלת נזירות מבוהלת ואני,
פועל פשוט של יצריי, העברתי את הראש הפרוע לטובת הריפוד האדום
מתחתיי והצטתי סיגריה סמוך לחלון. לא הרגשתי בודד מזה כל חיי.
הרהרתי בעצב באירוניות של חיי ומחמת האבסורד שקלתי ריחוף
מהחלון לעבר ריצפת הבניין, אך אז ניזכרתי שאגרור איתי למצולות
גם את שני דגי הזהב שלי, שאף אחד לא יזכור להאכילם וניסיתי
לחשוב על דברים מחיוכים כמהה שהסתכמו בגלידת עוגיות בגריקן רב
מימדים לצלילי החיפושיות.
לאחר התקרית המינית עם אהבת חיי שרק ויתרתי על אהבתה, נדדה
ממני העייפות ומחוגי השעון שסימנו שלוש שעות לאחר חצות לא
השפיעו עליי כהוא זה.
ידעתי שכמה שאתאמץ לחשוב, גלידה לא תצוץ במקפיא הקטן שלי,
הדחוס ממים קפואים בלבד, ושהנחמה המתוקה היחידה שאשיג תהייה
בדמות ספל קפה תורכי, מתקתק ולוהט.
מור מילמלה מתוך שנתה ואפילו גנחה לעיתים ואני הבטתי עליה במבט
שלא שלול רחמים וכיסיתי אותה בסדין הסתור ששימש ריפוד
לכורסותיי.
האקוריום העגול שבמסדרון חייך אליי בשקיפותו ואני החזרתי לו
במבט של הכרת תודה על שרק לפני דקות מספר הציל את חיי.
לאחר עמידה בת 10 מדקות על יד הקפה הגולש, התמכרתי לארומה
המרחפת שהזכירה במשהו ריח ילדות רחוק, ופתחתי את ספר הטלפונים
בחיפוש אחר פסיכולוג או אולי דיקוריסיטית סינית שייגאלו אותי
מיסוריי.
סימנתי חמישה שמות בטוש זהב, ונירדמתי על שולחן הפורמקייה
שכתמי חמאה עוד מקשטים את משטחו. בחלומי ליוותי את מור במסע
ההלוויה שלה, ומיד לאחר מכן הזמנתי אותה לכוס קפה גרגרים וזיון
חפוץ לפני המוות האמיתי.
התעוררתי עם זיקפה אימתנית ונמלה שמדגדגת את עורפי וגילית
לחרדתי את מור רוכנת מעליי ומעסה את קידמת מכנסיי. שיתפתי
פעולה באין אונים ובראשי רק המקלחת החמה שאבעל לאחר המישגל.
היא גמרה וגם אני, לפחות כך ניראה, ויצאתי.