אז זהו,
אין עוד הרבה מה להגיד.

שותקים כמה רגעים,
אז מדברים עוד קצת
פטפוטי סרק, כמו תמיד,
ולועסים בתקווה להפיג את
האווירה המוזרה הזאת
שעומדת באוויר.
צוחקים,
מביטים סביב,
מציינים פרט טריוויאלי,
מגרדים ברגל מתחת לשולחן.
מתפללים שאולי לפחות תבוא המבוכה,
אך היא ממאנת להופיע
וכך היא משאירה את שנינו,
מתבוססים בזמן,
מוזרים לנו עד תמיהה,
נפרדים.

ואז, זהו,
אחרי שאומרים שלום אחרון,
היא תוקפת פתאום
בתחנת האוטובוס.
ויושבים נבוכים, מציצים סביב
בעצבנות,
ומקווים פתאום ששוב תבוא המלצרית
עם החשבון,
ותגמור כבר עם העסק
העצוב הזה.