מוצאת את עצמי בוכה
במשך ימים שלמים,
לא תמיד מבחוץ אך תמיד מבפנים.

ימים עוברים והכל מסתבך,
הפתרון הזמני התייקר,
התפוצץ בפניי והלך,
חוזרת למקום שהתחלתי,
בלי שיהיה לי דבר.

ואין לי אחד לשפוך בפניו,
גם הוא נשבר והלך,
האם בכלל היה קיים?

נשארתי לבד,
משפחה, חברים קיימים אך לא רצויים,
האחד שרציתי גם אם רק יהיה לי לידיד,
הדיר רגליו ממני באותה קלות שבא,
האם שיקר? האם אי פעם הייתי חשובה?

אך מה זה כבר משנה,
השאלות יוותרו ללא מענה,
לא רוצה לנתח או לזכור שקרים,
אצלו כנראה הכל כוון למטרה אחת,
וממני הוא קיבל את הכל ואני לא קיבלתי דבר.

נשארתי עירומה,
קירחת מהכל,
מה הטעם? למה צריך לעבור יום ועוד יום?
לקום כל בוקר למציאות נלעגת שבה אני תמיד יוצאת מופסדת.

ועוד מלחמה נגמרה לה,
ועוד אנשים נהרגו,
מחלות הכריעו לבסוף, נופלים כמו זבובים ממדף החיים,
ואחרים בוכים בעוד שאני נותרת קפואה.
רק אני מעניינת אותי,
כמו תמיד שום דבר לא חשוב,
כאב של אחרים הרי תמיד מתגמד לעומת כאבי,
תמיד מסכנה שמרחמת על עצמה,
מגעילה את עצמי אך לא משנה דבר,
חושבת כמה נוח לראות רק את עצמי,
אחרים לא חשובים!

מצחיק כמה שזה עצוב,
לא לדעת הערכה לכלום,
בהמה עם פה מסריח מעוקצנות,
מתי הפכתי לסיוט?

כל יום מקווה שייגמר,
לא לראות עוד בוקר אחר,
לישון לנצח עטופה באדמה,
לשלם על כל פשעיי וחטאיי,
להישרף בלהבה של השטן,
לקבל את העונש,
להשתחרר מעול האשמה,
לנשום בשלווה והקלה,
ואולי, אם זה אפשרי להיות מאושרת בחלקי.