אימי תמיד איחלה לשלושת אחיותיי שיביאו הביתה עורך דין, רופא
או טייס. שזה מה שיביא לה נחת בעולם. כמה אירוני שבסוף מתוך
שלושת אחיותיי רק אני עשיתי טייס. בתקופה שקדמה ליונתן היה
איזה טייס (שאת שמו נשמור חסוי במערכת, אולי בשם השעשוע נקרא
לו א') שפגשתי והיינו מזדיינים כמו שפנים באופן קבוע.
לילה לילה הוא היה מגיע אל מיטתי, טוחן אותי דק עד אור הבוקר
ועם האור הראשון נעלם והתפוגג כמו חלום רטוב, משאיר אותי מזיע
ומותש על המצעים הלבנים שבחדרי. רק כתמים והלחות של הסדינים
הסגירו את נכחותו הלילית. הייתי אוהב לעשות את עצמי ישן ומדי
פעם להציץ, להתבונן בו מתלבש ברגעיו האחרונים. רוכס את
מכנסיו, לובש את החולצה, כפתור אחר כפתור נועלים את חולצתו
ומסתירים את חזהו המושלם. שחר אחד תוך כדי שהוא מתלבש הוא זרק
לי "אתה יודע שאתה מגעיל?". "מה אמרת?" שאלתי. "אתה מגעיל,
הסתכלתי באתר שלך ואתה כל הזמן מצלם גברים מושלמים שכאלה" אמר
לי. "מושלמים? מה זה, הקנאה מדברת בשמך הבוקר?" שאלתי בלגלוג.
"אני רציני, אתה חייב להשתנות..." המשיך. "להתבגר".
"א' מה עובר עליך?" שאלתי, קמתי מהמיטה והתישבתי עליה, עדיין
עירום. "תשמע, זה לא שלא כיף לנו ביחד..." אמר. "אז תפסיק"
קטעתי אותו. "תפסיק להרוס" כעסתי. "מה רע באתר שלי?" שאלתי.
"עזוב" התחרט ונכנס לשירותים. מהחדר שמעתי את סילון השתן שלו
ניטח בעוצמה באסלה ודמיינתי את האסלה כישבני ואיך שהוא יתרוקן
עליי או בי, יטיח בי את שתנו או את זרעיו. כשיצא שאלתי : "אתה
מקנא?". "זה לא קשור אליי" תירץ. "אתה פשוט יוצר רושם
מעוות..." השיב. "רושם מעוות?" שאלתי בהלם. "כן, כל הגברים
המושלמים האלה שהיית מת לזיין באופן קבוע, האלים עם הכלים
המטורפים שאתה מציג, השריריים עם הישבן המושלם... וגם איך
שאתה מציג שהומואים זה רק זיקפות וזיונים, אתה עושה נזק..."
הסביר ולא רציתי לשמוע כי לא האמנתי לדבריו. "תראו מי שמדבר
מר דפוק ולהתראות בחודש האחרון" עקצתי אותו. "ממתי התחלת
לדבר? אני מעדיף אותך בגירסא המיושנת שלך" הערתי. "אתה יודע
שאתה בורח..." אמר, בלע את הרוק והשתתק.
משכתי את התחתונים הכתומות מהמיטה והלבשתי אותם, אחר כך
התחלתי לחפש את המכנסיים הלבנות ולא מצאתי. "ראית את המכנסיים
שלי?" שאלתי. "הם מתחת למיטה, זרקתי לך אותם אתמול כש...
שהפשטתי אותך" אמר. "א' מה לא בסדר איתנו?" שאלתי. "הא?" פלט
וזהו. "אני רוצה יותר ממך, מגיע לי יותר ממך" אמרתי בעצב.
"אתה לא מסופק?" שאל בלגלוג. אבל לא ממש הלך לו להתחמק
בבדיחה. "אני חייב ללכת, אני כבר מאחר" אמר והפנה לי את הגב.
"אם אתה הולך עכשיו אל תחזור" צעקתי בדרמטיות. הוא הסתובב אלי
ובמבוכה הסביר : "אני באמת חייב ללכת, אתה לא מתכוון למה
שאמרת". שתקתי לרגע ואז אמרתי בלחש "אני כן". "אז אני מצטער"
אמר וסגר אחריו את הדלת. משאיר אותי בתחתונים הכתומות, מותש
נשכבתי על המיטה ועצמתי את עיניי. רוח חמימה באה אליי ויבשה
לי את הדמעות, ליטפה אותי וחיבקה אותי באהבה. נרדמתי.
התעוררתי בצהריים מהרינגטון של U2 - ONE, זה היה א'. סיננתי
אותו ושהטלפון הפסיק לפמפם לי במוח את אותה מנגינה ראיתי שהוא
ניסה להשיג אותי איזה 10 פעמים וגם הבוס שלי ניסה וקלטתי
פתאום שלא קמתי לעבודה. התקשרתי לבוס שלי, המצאתי משהו וירדתי
לים. בדרך א' שוב התקשר. "תשמע אני מצטער, לא בא לי לריב
איתך" אמר מצד אחד. "אבל תחשוב על זה, ברצינות. זה מעוות כל
האלילים שלך והזיונים שלך, תכתוב על החיים" סיכם מצד שני. "א'
אני יודע שכל העולם זה לא רק סקס וחתיכים, מה אתה חושב שאני
כזה שיטחי?" שאלתי בכעס. "אני מצלם אנשים, חלקם באמת מושלמים,
אבל... בסוף היום אני שוכב לא רק עם... וזה לא הופך אותי לאדם
רע..." אמרתי. "אני רוצה אותך, אולי אני אקפוץ אליך מחר בבוקר
ונתפייס?" שאל. "אני לא חושב שזה רעיון טוב" עניתי. "תקשיב,
אני צריך זמן" הוספתי. עוד כמה דקות של שיכנועים אבל הסיפור
נגמר כשהגעתי לים. הים היה שקט, בלי גלים, החוף נקי וכמעט ריק
לחלוטין. התישבתי על החול, פשטתי את החולצה ועצמתי את עיניי.
תחת חום השמש הרגשתי את הגוף שלי מתנקה מכל הרעלים. "יש לך
אש?" העיר אותי קול רך. פתחתי את עייני ומולי ניצב בחור, בחור
מקסים אבל לא אליל כמו שא' היה מכנה אותו. "אני לא מעשן"
עניתי. "חבל, כי אתה מוצא חן בעייני" ציין בלי להתבלבל וחייך
אליי. חייכתי חיוך נבוך ושתקתי. "קוראים לי יונתן" הציג את
עצמו והתיישב לצידי. דיברנו מספר דקות ואולי בעצם שעות, את
ההמשך אתם יודעים כי מאז אני ויונתן נהיינו צמודים. זוג.
המשפחה שלי לא יודעת, א' לא יודע אבל אם הוא מבקר מדי פעם
באתר שלי הוא ודאי יסכים איתי שהסיפור הזה הוא לא רק זיונים
ולא סתם הומואים עם זיקפה, יש פה סיפור על אנשים והחיים שלהם
ואיך לפעמים דלת נסגרת ואחרת נפתחת. הסיפור הזה בלי הרבה
חדירות וריגושים מוקדש לך א' ולכל מי שחושב שאולי כל חיי הם
התעלסות אחת גדולה וארוכה.