כשמסתכלים על הכל בפעם האחרונה, זה נראה כמו בפעם הראשונה.
מבעד לדמעות, הכל שונה. מבטנו נפגשים, בפעם האחרונה, והעיניים
בורחות מהר לרצפה, מקוות לחנוק את הדמעות בפנים. מדברים,
שותקים, מדברים עוד קצת ושוב שותקים. אומרים אחד לשני ,בפעם
המיליון, שיהיה בסדר. אני מוצאת את עצמי, בפעם המיליון, רואה
איך המילים האלו מתגלגלות משפתיך ולשבריר שניה מאמינה שבאמת
יהיה בסדר. מחייכת, מסתכלת עליך ומרגישה את החיוך מתמוסס. אתה
רואה את זה קורה ומנסה לשכנע אותי, בפעם המיליון, שאנחנו חזקים
מזה.מנסה לשכנע אותי, ואת עצמך שאהבה חזקה יותר מכל יום שיפריד
בינינו, מכל גל שיכה בחוט המתוח עד כאב בינינו.
אני קמה, מעבירה יד על מדפים ערומים, בפעם האחרונה. מסתובבת
בחדר הלבן, בפעם האחרונה, ויושבת שוב. מסתכלת מסביב בחלונות,
העיניים בוחנות אפשרויות בריחה. אבל זה מאוחר מידיי, חייבים
לצאת. להיפרד מהבית, מהרהיטים שנשארו, מהדלת הקידמית והשביל
שמוביל אליה. להיפרד מהגדר ומהאוטו, ומהחברות שמנסות לזייף
חיוך ולנגב את הדמעות בסתר.
מנגבת בעצמי את הדמעות, בפעם האחרונה, מנסה להירגע, ושוב מנגבת
את הדמעות.
חיבוק אחרון ונשיקה אחרונה, ועוד אחת, ועוד אחת אחרונה. קורעת
את עצמי ממך וחוזרת בפעם האחרונה. מסתובבת למונית שכבר החלה
לשרוף דלק, מתחרטת ומנשקת אותך בפעם האחרונה.
דלת נתרקת.
מבט אחרון בבית שלי, בך. הכל כמו בפעם הראשונה: מרחבי הנגב
האין סופיים נמתחים עד לשקיעה המדממת לצדנו. מבט אחרון בבית
שלי, לפני שהעננים מכסים את הכל.

לך, בפעם האחרונה.