פעם, בכפר לא גדול
היה בחור צעיר שאהב לשתות ולאכול.
אהב את החיים ואהב לבלות,
אך מעולם לא אהב לעבוד.
היה ער בלילות וישן בימים,
מרוב שעמום מתעלל בזקנים.
יום אחד, בהגיעו לגיל בגרות,
פנה אליו אביו, ברכות,
"אולי תמצא עבודה ותתחתן?".
"אבא, אתה לא רואה שאני ישן?!",
השיב לו הבחור בעודו מנמנם,
מתהפך, מזיל ריר ומתנשם.
יצא האב בשעת לילה מאוחרת
אל זיקני הכפר בעיר האחרת.
סיפר הכל עד הפרט האחרון
וביקש מהם למצוא פתרון.
"אל תדאג", אמרו בקול מעודד
"את הלקח שלו הוא עוד ילמד".
השמש עלתה והבוקר האיר
והאב הלך את בנו להעיר.
"נו, אני עדיין ישן!" יבב הבן.
"בסדר", ויתר האב המסכן.
בשעה שתיים בצהריים העצלן קם,
ראה איזה יפה בחוץ ונדהם.
"בוא הנה בן", קרא לו האב
"אני שם לזה קץ, כאן ועכשיו!
צא מהבית, תסתובב בעולם,
תשוב חזרה כשתהיה בנאדם".
יצא לטייל בכיף בשדות,
אולי לנמנם ולנשנש קצת פירות.
בדרך עבר ליד שיירת נמלים,
"פסס...", שמע קול מבין העצים.
חיפש הוא היטב מתחת לעץ
וראה משהו שם מנצנץ.
התקרב עוד יותר ונהיה מאוכזב -
זו רק נמלה עם שן זהב.
"אני נמלה מדברת, יא חנטריש.
מה אתה משחק אותה אדיש?!".
קפץ הנער והתחיל להיבהל,
"תירגע, זה רק למוסר השכל".
"אתה בא לפה הרבה?", שאלה הנמלה,
"רוצה להתערבב אצלי במחילה?".
"לא תודה", השיב הנער ההמום,
"נזרקתי מהבית, עכשיו אין לי כלום".
"אל תדאג, בוא איתי לתל,
נלמד אותך איך להתבטל".
הלכו השניים מספר צעדים
והגיעו את תל הנמלים.
הבחור עמד, כולו המום ולא הגיב
המון נמלים שכבו בדשא סביב.
"למה כולם שוכבים ובוהים בשמיים?".
"אה, חלקם מפוצצים מארוחת הצהריים,
500 חבר'ה התכרעו על בננה,
אבל הרוב סתם בקרחנה".
הזמינה אותו הנמלה איתם להימרח,
"בוא, ישבן חטוב, זה דשא משובח".
שכבו השניים עם כל הנמלים,
בתוך הדשא ובין העשבים.
שכב הבחור וחיוך על שפתיו,
כשהביט בשמיים ועל כלום הוא חשב.
"חסר מוסר השכל", קפץ לפתע העצלן.
"רילקס מותק", ונגעה לו בישבן,
"תשקע עמוק בדשא וכנס לשאנטי.
זה עשב משובח, את זה כבר אמרתי?!".
חייך הוא שוב בעודו בעשב שקוע,
ובראשו מהדהד אותו פתגם ידוע,
'לך אל הנמלה עצל,
קח עשביה ותגלגל'.