עוצמתה הבלתי נלאית של
תאוות היצירה
מפעפעת בי בדמות הורמון
בלתי נודע, המושך
את כל המשוררים
אל גבולות המציאות ומחוצה להם.
אני פוסעת בשלווה
החלטית
על החבל הדק שנמתח למעני מעל לעולם הטירוף שלי - חבל השפיות
הנכסף,
והרשת הדמיונית של עברי
קורצת לעברי
כאומרת
"שובי אל חיק נעורייך, שובי
אל חיק שירייך"
וכלוליין מיומן, שלראשונה מאבד
שיווי משקלו,
כך אני, מתוך כלוב אושרי
מסיטה מבטי מן החבל המתוח
אל הרשת הרפויה,
נערת הגומי המפתה של הבלבול,
רגליי עוד נשמעות להיגיון המפוקפק
ליפול    או    לצעוד בטח?
לקפוץ, אולי?