אני לבד בדירה,
בביתי.
מבט ממושך במראה הצרה,
מבט חוקר ונרגש:
אני מתעכבת בעיניי על
הציפורניים הארוכות, צבועות היטב
הנשיות הקורנת,
העיניים הכחולות תחת לגבות המרוטות
ביד אמן, כמעט מצויירות,
המותן הצרה,
הירכיים המלאות, הבטן השטוחה,
בעירום כמעט מלא, אני צועדת על הרצפה
ומאזינה לקול הנקישות המדוקדק
של העקב: מגפי העור החדשים שלי.
אני עוצרת, מתיישבת, מציתה סיגריה,
ותוך בהייה בסלסולי העשן, אני
שואלת את עצמי:
האם זו אני? כמה רחקתי ממי שהייתי.
כל כך מתוקה היא ההזכרות בעצב ובבדידות,
מין מבט אחורה אל הכאב,
כאילו כבר מותר לחייך אליו.
ואני רגועה מאוד, רגועה יותר מאי פעם,
ואני נחה.
היום אני כבר נחה.
מאיה השלמה. מאיה האחרת.
מאיה שאני היום.
וטוב לי ככה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.