עודד הוא בן-אדם מוזר.
זאת אומנם קביעה  חד- משמעית ומוקדמת מדי, שניתנה מנקודת מבט
סובייקטיבית, אך בתור ההוגה, הקובע והרושם של הסיפור, או
במילים אחרות, בתור האלוהים של הסיפור שלי אני קובע כי עודד
הנו אדם מוזר.
כך כבר יש לנו שתי דמויות בסיפור; עודד המוזר ואלוהים. אלוהים
המתחייב בפניכם כאן ועכשיו שלא יתערב במהלך הסיפור וייתן לו
לנהל את מהלך חייו הקצרים הטבעיים מחד, ומאידך קובע את כל
ההתרחשויות בסיפור.
אם כך, יש  מן הצביעות באמירה כי הכל צפוי והרשות נתונה.

       עודד הוא בן-אדם מוזר. שלשום היה בן תשע-עשרה ומשרת
בפלוגת הטילים של חטיבת הנח"ל. טירון שכזה, מתרוצץ לו במדי ב'
וכובע מצחייה בחום המצחין של הגבעות הצהובות הלא- רחוקות מערד
והלא- קרובות הביתה.
אם מרימים לרגע את העיניים, ככה שהמצחייה עדיין תגונן מהשמש,
אפשר לראות את הרי עירא, נישאים להם בגאווה ומזמינים אותך לרוץ
עליהם צפונה, חזק על הרכס, לשבור בואדי השני וכך לעלות בנחל
יתיר בריצה מטורפת, לחצות את הלילה ולהגיע לפנות בוקר לחברון.
משם אוטובוס לירושלים ומשם עוד שעתיים הביתה.
אך אין להם זמן עכשיו לנשיאת מבטי תקווה עגומה. חבורת גחליליות
כבויות צובעות נקודות ירוקות על הגבעות.
מסביב, רחוק, מקיפה אותם הגדר, שעודד עדיין לא הבין אם מטרתה
היא להגן על הבסיס ועל יושביו או פשוט למנוע בריחה. לעיתים היה
מדמה לעצמו שהגדר מחושמלת, אבל רק מבפנים. בחוץ היו מתאספים
אנשים וחיות וזורקים להם פנימה בננות ובוטנים. כל בוקר לפני
ההשכמה היתה עוברת משאית ואוספת את גופות החיילים שניסו לברוח
במשך הלילה. "את הדברים האלה אתה לא קורא בעיתון" היה אומר
לעצמו.

       מישהו צורח עליו והוא מרים לבסוף את ראשו ומקבל
סחרחורת, כמו בכל פעם שהוא מזהה את המרחבים האדירים הסובבים את
הבסיס. במרכז הרשתית נדחף לו אורן הסמל שכרגע מוביל על עודד
בשנה ושני פסים. "עודד!! בוא הנה כבר!" צורח בפנים אדומות.  
גוף של טירון נשמע לאינסטינקטים בלבד. במוח אין מחשבות כמו
"כדאי לי?" "עכשיו?" "למה?" וכיוצא באלה כפירות. הסמל צורח לו
לבוא ועודד יכול להרגיש את ה'קליק' הקטן הזה במוח, שאין להתנגד
לו, והנה הרגליים כבר רצות מעצמן, העיניים מרותקות לנעלי הסמל
וקצב הדופק עולה על-מנת להגביר את הריכוז.
המכונה הזאת, למרבה ההפתעה, יש לה רצונות. לא נגזים ונאמר שאלו
רצונות אנושיים לכל דבר, אך בהתחשב בנסיבות אי-אפשר לבוא
בטענות לרצון לא להישאר שבת או לא להיענש על מעשה כלשהו שעשית
מתוך אינסטינקט, אך פתאום בא הסמל וצועק עליך שזאת
'הקטנת-ראש', ולך  אין שום ספק שהצדק עמו כי הוא הרי נמצא כאן
יותר זמן ממך.

       מכיוון שהיה מוזר, לעיתים היו חולפות המילים מעליו
ומתחתיו ולפעמים גם בצדדים. אף פעם לא היה מודע להתרחשות
האמיתית. אמנם היה משתתף בה בכל רמ"ח איבריו, אך במוחו היתה
נקלטת רק ההתרחשות הכללית, לדוגמא: הסמל צועק עליך- זה לא טוב,
או לפעמים כשהיו עומדים בלילה בשלשות ליד האוהלים והסמל היה
עובר בין המכונות המותשות וצורח- עודד היה יודע שהם עומדים
לרוץ כל הלילה, וזה לא טוב. עודד כבר לא זכר התרחשות בה ההרגשה
הכללית היתה טובה.
כעת ההרגשה היתה רעה, בעודו עומד מול הסמל שצורח משהו על המדים
שלו או על הזיפים שלו או על מה זה משנה?
לעודד כבר היה ברור מזמן שהסמל הוא לא פחות מכונה מכל טירון
עלוב, רק שהוא מכונה עם ותק. אבל זה לא אומר שאין לו, כמו
לכולם, כפתור כזה של on  ו-of f  על העורף.
לעיתים, כשהיו הולכים לישון, היה מדמה לעצמו כיצד הוא מתגנב
לאוהל הסגל ומכבה את כולם, אחר-כך חוזר לאוהלו שלו ומכבה את כל
חבריו למחלקה. או אז היה רץ בין גדרות הבסיס  כמו עכבר שניתן
לו לפתע החופש לצאת את כלובו הקטן ולרוץ בגבולות המעבדה. לבסוף
היה חוזר אל אוהל, נשכב על המיטה ומכבה גם את עצמו. שלווה
נעימה היתה עוטפת אותו וכך נרדם.

       אבל עכשיו הוא רץ. הרגשה רעה. משהו דחוף בצעקות הסמל
אומר לו שהוא צריך להתגלח. הנה המיטה, הצ'ימידן הירוק, תיק
הרחצה הסגול והוא כבר במקלחת. קצף גילוח מלבין את פניו. הוא
מורח קצף על לחייו ועל אפו ועל מצחו ועל אוזניו ורק העיניים
מציצות להן מתוך הלבן. עיניים חומות. הוא מביט לעצמו בעיניים
דרך המראה ומתרכז ונזכר במשהו, אבל במה? מה מזכיר לו המבט הזה?
העיניים האלו? למי עוד יש עיניים חומות? אה! נכון! לעינת,
חברתו מזה שנה. כל-כך אוהבת אותו ובכלל לא מכירה אותו. אם היתה
מסוגלת לפרש נכון מחשבה אחת מתוך עשר שלו כבר מזמן היתה בורחת,
אך לא רק שאינה מסוגלת- היא גם לא רוצה. כל-כך מאוהבת ברעיון
שיש לה חבר, חייל ביחידה מובחרת, שהיא מסוגלת לעצום עיניים
ולסבול הכל, חוץ מחוסר משמעת כמובן. הוא נזכר בשיחת טלפון
שנעשתה אי-שם מהדרום לאי-שם בצפון "אבל עינתי זה כבר
שתיים-עשרה בלילה עכשיו, אני לא יכול להגיע אלייך" "בטח שאתה
יכול" ענתה "איפה זה בכלל צומת קסטינה? זה לא ליד תל-אביב?"  

"לא. זה יותר קרוב לבאר-שבע. את יודעת כמה טרמפים אני צריך
לקחת בשביל להגיע אלייך?" החלק האחרון של המשפט בכלל לא עניין
אותה "מה זאת אומרת יותר קרוב לבאר-שבע? אתה יודע כמה זה רחוק?
אוף, יעברו לפחות עוד שעתיים עד שתגיע, ומה אני אמורה לעשות עד
אז?" "אבל עינתי אני אומר לך שזה מסוכן לתפוס טרמפים עכשיו,
אולי אני אסע הביתה שלי? זה הרבה יותר קרוב. אני אבוא אלייך עם
האוטו של אבא שלי מחר על הבוקר" עכשיו עינת כבר באמת התחילה
להתעצבן "תקשיב לי טוב כי אני גמרתי לשחק משחקים. עוד שעתיים
אתה פה וזהו!" עודד יכול היה לשמוע את ה'קליק' האינסטינקטיבי
הזה במוח ומייד אחר-כך את תשובתו "טוב..בסדר, אבל זה ייקח לי
הרבה זמן" "טוב" התרצתה "אז אני הולכת בינתיים לישון ואל תשכח,
כשאתה מגיע, לדפוק לי בשקט על החלון שלא תעיר את כולם" "בסדר"
ענה וכבר חיפש בחצי עין על הכביש מכוניות בדרך צפונה. "אני
אוהבת אותך, תבוא כבר" אמרה וניתקה. הוא הרגיש את החיוך
האינסטינקטיבי תופס לו מקום על פניו.

       כשהיה מגיע, מייד נשכב עליה עם המדים והנשק בחיוך גדול
שמשקר התגעגעתי, כאילו לא יודע שתעווה את פרצופה ותגיד "אתה
נורא מסריח, לך להתקלח".
כאן בוחר אלוהי הסיפור להפר הבטחה שלא להתערב ולהעניק לעודד
נקודה. על כך שבכל פעם שנשכב עליה היתה חולפת במוחו מחשבה,
לשבריר של שניה, שאולי הפעם זה יהיה אחרת.
אותה מחשבה היתה חולפת בראשו גם כשהיה יוצא מהמקלחת, מצטרף
אליה למיטה ומכבה את האור. תמיד רצה לספר לה על חוויות השבוע,
על הדברים החדשים בהם נתקל ולמד, על המערכת הצבאית הזאת, שנדמה
לו שהבין כיצד היא עובדת, כפי שהבין כבר מזמן כיצד עינתי שלו
עובדת. במקום זה נאלץ לעשות את עצמו מקשיב בעניין  לסיפוריה על
השבוע הקשה שהיה לה בבית הספר, על המורה המסריח למתמטיקה או על
יעלי, חברתה הטובה, שאתמול עצבנה אותה אבל היום כבר הכל בסדר.
לפעמים הדרך היחידה להשתיק אותה היתה קיום יחסים. הוא לא נהנה
מזה במיוחד, אך העדיף להקשיב לגניחותיה מאשר לסיפוריה.
בזמן הסקס ראה בה אובייקט מיני ותו-לא. אמצעי להעברת הזמן עד
שיהיה מספיק עייף בשביל לישון. העובדה שהיא נהנית נתנה לו
הרגשה טובה, אבל זה לא היה ממש חשוב. בשלב מסוים ומאוד מתוכנן
היה הופך אותה על בטנה וחודר אליה כשהוא שכוב על גבה. כך, לאחר
מספר דקות, היה גומר. תמיד כשראשו תחוב בשערה על-מנת לתת לה את
תחושת הביחד החשובה לה כל-כך. בפעמים הראשונות שלהם עוד גמר
בתנוחות הרגילות, אך עד מהרה התעייף מלעשות פרצוף של נהנה
והעדיף לגמור בפנים חתומות מאחור, תוך זיוף התנשפויות הנאה.
לעיתים חשד שגם היא מברכת על השינוי ומעדיפה לתחוב את פניה
בכרית, אך בזה לא היה בטוח. מצד שני היה בטוח שאת השיטה שלו
עוד לא גילתה: מכיוון שסבלה מהפרעות הורמונליות אסר עליה הרופא
לקחת גלולות. כך לפחות טענה. מכיוון שכך נאלצו להשתמש בקונדום.
עודד שכנע אותה שהקונדום עושה לו פריחה, מה שכלל לא הפריע לה,
עד שהגיע בסוף-שבוע אחד וטען שעלולים להעיף אותו מהיחידה בשל
הפריחה. להפתעתו היא קנתה את זה ומאז הוא גומר בחוץ, משתדל ואף
מצליח לגמור בדיוק במרכז המיטה, משאיר כתם צהוב ודביק - עליו
טענה שאינה מסוגלת לישון, והוא מייד מסכים איתה בדבר גועל הנפש
שמעוררים מי שיכלו להיות ילדיהם. כך היו ישנים מצדיו של הגבול
החדש.

       מישהו נכנס בדלת השניה של המקלחות וצועק "עודד!
עודד!", עודד ממהר לשטוף את הקצף מפניו ויוצא החוצה מבלי
שהתגלח. חום מחניק מהול באבק חודר את מדיו.
ככה זה: בבוקר קר, בצהרים חם, בלילה קר. בוקר, צהרים, ערב,
לילה, ושוב ושוב ושוב. לעיתים רחוקות היו מקבלים הפסקה. יושבים
באוהל המחלקתי ומתקנים את האפודים או מנקים את הנשק. בהפסקות
האלה דיברו גם על נושאים שמעבר לגדר, ועודד היה מקשיב. אותו לא
עניינו המכונות שדיברו אלא המכונות ששתקו ובהן התרכז. היו שם
שניים או שלושה שעודד חשד בהם שהיו מוזרים גם הם; לא מתענינים
בויכוח הנצחי- מה יותר גרוע לחייל, קיץ חורף? לא מנצלים כשאר
המכונות את ההזדמנות להראות מעט אנושיות.
כשרק הגיע למחנה עוד ניסה לחייך ולהתחבר לאחרים, לכתוב מכתבים
לעינת או לשפוך את ליבו באוזן חבר בשעת הת"ש. לאיטו החל להבין
שהכל מתוכנן; יש להם שעה ביום להיות בני-אדם ובכל השאר מכונות.
הוא פצח במרד אישי והחליט להיות מכונה שעה ביום ובשאר אנושי.
זה התנקם בו. במשך היום לא נהנה מעזרת חברים. איש לא עזר לו
בשיפצורים או במסעות וכבר לא היה בטוח שהם ממש רואים אותו, כמו
התורן הזה עליו מתנוסס דגל החטיבה, שאתה עובר לידו ויודע שהוא
שם וזהו.
     
בלילות רדף אותו הסיוט המוכר לכל גבר: בורח בגבעות לבוש מדים
ואיבר-מין נשי ענק רודף אחריו ומאיים לבלוע אותו. לבסוף היה
נלכד ונעטף בחושך דביק. משותק לנצח. מעולם לא ניסה לפרש את
החלום אך הניח, בטעות, שיש בו קשר ישיר לעדינה, אימה של עינתי,
שבניגוד לביתה שאלה והתעניינה בו, ולעיתים אף היתה קושרת עימו
שיחה ומספרת לו על מסעותיה בארץ רחוקה או על קורותיה שלה בצבא.
אישה נמוכה ורזה, שיער קצר, חיוך קופצני ורגליים מלאות אנרגיה.
כל אלה לא עניינו אותו, מלבד זאת שהיתה אישה; כד עתיק מאויר
ציורים ועליו כבר צצו חריצי הזמן. לא חימר תינוקי ביד הכדר.
לעיתים היה מדמה כיצד הם שוכבים במיטה והיא מלטפת את פניו
ברכות, בוחנת את עיניו, והוא מעביר יד ארוכה וטובעת בין
קימוריה. מתעכב על כל קמט בזמן. היא מדברת איתו בשקט, כמעט
לוחשת, מילים קלות ונעימות. מטביעה שפתיה על מצחו ועל אפו. הוא
יכול להרגיש את שפתיה נוגעות-לא נוגעות בשפתיו, נהנית מפיתוי
המגע, מעריצה כל גרגר בשעון החול.. אך הנה הוא כבר מתחיל לבכות
וממהר לנגב לפני שמישהו יראה.

       בעוד שעתיים כולם יוצאים שבת. רק עודד דני ויואב
נשארים לשמור בבסיס.
ככה זה: כל מחלקה משאירה שלושה.
האמת היא שעוד לא הגיע תורו להישאר אבל הוא התחלף עם הג'ינג'י,
שעלץ לשמע הבעיות המשפחתיות של עודד בעטיין הוא חייב לצאת בעוד
שבועיים ומעדיף להישאר השבת.
עודד לא אהב לשקר ובטח שלא לחבר במחלקה, אך הרגיש שאינו מסוגל
עוד לשמוע את סיפוריה של עינת. לא יכול לצאת בלילה מחדרה
למקלחת שאחרי הסיגריה ולראות את האור הבוקע מבעד לחריצי המשקוף
מחדר השינה של הוריה.
במקלחת היה פותח את המים החמים עד הסוף, עוצם את עיניו ומטהר
את עצמו מטומאתה של עינתי. עורו היה מאדים ונצרב ומתוך הכאב
היה נשבע אמונים לעדינה, אך השבת הוא אינו מסוגל. "אין מה
לעשות" שיקר לעינתי בטלפון "הפעם זה תורי להישאר" "אבל זה לא
פייר" ייבבה "בשישי בלילה יש מסיבה אצל יעלי בבית ורציתי ללכת"
"תלכי בלעדי" ניסה להרגיעה ודמיין לעצמו איך היא מספרת
לחברותיה במסיבה על עודדי הגיבור שנשאר השבת לשמור, כי אולי
יהיו בעיות בשטחים או בלבנון או בכל מקום אחר שייתן לה את
הרגשת העליונות, שבלעדיה כל-כך קשה לה לחיות. כמה זמן כבר לא
שמעתי אותה צוחקת? שאל את עצמו, אבל לא צחוק כזה כשחייבים או
גיחוך מנומס לבדיחה גרועה אלא צחוק אמיתי ומשוחרר שמתפרץ מהבטן
וכבר אי-אפשר וגם לא רוצים לרסן. מתי לאחרונה שמעתי את עצמי
צוחק ככה?.  עינתי הפריעה את מחשבותיו "אז תתקשר אלי יותר
מאוחר?" ניסתה ליילל ללא הצלחה "כן. אחרי ארוחת ערב" "טוב
חמוד. אני אוהבת אותך" אמרה וניתקה מייד ואלף תוכניות קטנות
לכיבוש המסיבה מתרוצצות בראשה האדמוני.
עודד הניח באיטיות את השפופרת, אך מייד שב והרימה והתקשר
הביתה. אמא ענתה והשיחה הנרגשת השגרתית שוב תפסה לה מקום,
"תשמור על עצמך, אתה שומע?" "תתקשר הרבה" "אל תשכח להחליף
גרביים" והוא עונה "הכל בסדר" "אני נורא מתגעגע" "ד"ש לאבא".
בסוף השיחה היא לפתע שואלת "כבר דיברת עם עינתי?" "כן אמא"
"תשמור עליה טוב, אתה שומע? היא אוצר אמיתי" "אמא, הן לא תמיד
אוצר?" שואל אותה פתאום ממעמקי מוחו המעוות, ואמא מתעוררת "מה
זאת אומרת?" "לא משנה. עזבי את זה" אינו מאמין שנתן דרור
למחשבה שכזאת לחמוק החוצה אל הלשון "לא, לא, אני רוצה להבין"
"אמא, אני חייב ללכת, הסמל קורא לי" משקר בקול לחוץ, והיא עוד
מספיקה לצעוק "אני אוהבת אותך!". הוא מוריד את השפופרת, מניח
את מצחו על תא הטלפון ונאנח. היא גם איתם, זה ברור, הם כולם
רוצים להפוך אותו למכונה כמותם; הסמל, אמא, עינתי, החברים
למחלקה, כולם חוץ מעדינה. אם יש תקווה היא תבוא מעדינה, אך
התקווה מאריכה את הסבל אמר פעם איש חכם ובודד.

        ארוחת הערב כבר מזמן הסתיימה וכעת עודד שומר. יושב לו
בבוטק'ה הקטן ומנסה להפסיק את הרעידות. קר בחוץ וגם בפנים.
להכניס פנימה תנור קטן היא פעולה בלתי מתקבלת על הדעה הצבאית,
הגורסת כי חייל שחם לו בשמירה הוא חייל נרדם.
כמו בפעמים הקודמות שנשאר בבוטק'ה הזה לבד בלילה הוא מכניס את
המחסנית ודורך, הופך את הנשק ודוחף את הקנה לפיו. כמה פעמים
כבר היה במצב הזה?
דמעות זולגות מתוך עיניו ושפתיו הקרות של הקנה, שפתי הגאולה של
עדינה נושקות אותו ומנחמות.
"זה לא יכול להיות" הוא אומר לעצמו "אני לא משוגע, אני לא
משוגע".
עודד הוא בן-אדם מוזר.
ירייה נשמעה.
הם לא יבינו.