הבטתי לתוך עיניך החומות,
וראיתי את אותה שובבות ששבתה אותי מקפצת לה,
מעורבבת עם פחד מבולבל
אותו פחד, שתמיד באלגנטיות כל-כך הוא מוסתר,
עד כדי תהייה האם  הוא שם באמת או שהוא פרי דימיוני.
כל כך רציתי לאחוז בכף ידך, לנשק את שפתיך
לגעת בך בחופשיות,

כמו בפעם ההיא,

שהכל מסביב פשוט הפך לדממה,
עמד מלכת,
ובינינו נוצר, טלאים טלאים,
רגע של מגע וצבע
ואורות חלשים של שעווה מתמוססת

איך חוויתי אותך אז באופן הכי קיומי, הכי חי, הכי נושם,
ואתה מתמוגג כולך,
מאושר
ושנינו צוחקים כשני ילדים שנתפסו בקלקלתם
מתנסים, חווים, מתוך חצי משחק חצי אמת
לא בטוחים במשמעויות, לא בטוחים שרוצים לתור אחריהן.
לא כרגע.

אולי עוד שעה.

אולי שהשמש תשלח את קרניה חזק להאיר גם את החדר הזה,
תביא גלים חזקים של התעוררות ופיכחון
אולי אז.

אבל עכשיו אתה פשוט נוגע בי , לאט,
בעדינות מטורפת ומטרפת,
ולי ברור
שיש לי רגעי חסד וזכות מפני שאני מצליחה להכיל את כל זה
מבלי שעכבישי ההיגיון והמציאות החלו עדיין לקרום את חוטיהם
הדביקים והסבוכים,
החוטים שיהרסו הכל עד יהפוך לעיגול צמר מאובק,
אני מצליחה לחוות את עצמי ואותך מבלי שאף מחשבה ברת דעת, נבונה
תנגוס לי ברגעים הללו,
בהם הרצון לגעת ולהיות ננגע נראים כאילו לעולם לא ירוו, בתוך
תשוקה בלתי נדלת.

ואז הסוף. שברור שאינו התחלה.
והתרגשויות קלות יותר.
לפרקים.
עם רמזים. עם מבטים כמהים. או אולי בודדים?
רוצים לחבק ולהכיל יותר ממה שבמסגרות.

ועכשיו, כל מה שנשאר בי,
החזק מכל,
זה התחושה שאיבדתי אותך,
לא בתור בן זוג, אפילו לא בתור חבר,
בתור אדם.
מתוך הבנה חזקה, אמביוולנטית וכואבת
שאתה לא טוב לי, שאתה מסכן אותי,
שאתה מאיים על שעמלתי עליו כה רבות
האם אני טועה?
כבר מתגעגעת,
אני נפרדת ממך.