אני מנסה לחשוב איך להתחיל ולהגיד את מה שאני מרגישה בלי שזה
יישמע... פתטי ורגשני מידי. אתמול תחת השפעת האלכוהול הכל נראה
יותר קל, חד וברור. הדברים היו מולי כמו שלט חוצות ענק, ראיתי
רק את זה בעיניים. ידעתי דבר אחד ולא הצלחתי לנחם את עצמי בשום
דבר אחר.
אתה ניצחת.
אתה צדקת, אני לא יכולה להמשיך ככה. הבועה הזאת שכל כך פחדתי
לנפץ עוד חודשיים כשהיא תחזור, זה נתן לי משהו להיאחז בו מעין
תקווה שכזאת שאולי...
אבל אמרתי לך ,האלכוהול היה כל כך חד אתמול ולא יכולתי לראות
את הדברים באור אחר. לא יהיה אולי, הכל יהיה אותו דבר. אני
תמיד אשאר באותו מקום. וזאת תמיד תהיה המיטה שלה שתחזור אליה
בכל לילה.
אני אף פעם לא אהיה במקומה לא משנה כמה מים יעברו בנהר הזה הוא
תמיד יחזור לאותה נקודה. אתה איתה ואני לבד, מחכה לך לכל דקה
פנוייה שתוכל למצוא בשבילי שתהיה שווה בשבילי כמו נצח.
וככל שזה יימשך יותר זמן, שום מנגנון הגנה שבעולם כבר לא יציל
אותי.
כשאמרת לי לפני כמה זמן שקרה לך דבר מוזר, שחשבת עלי סתם ככה
באמצע השבוע. משום מקום נזכרת בי.
זה העלה בי חיוך ילדותי שכזה, חשבתי לשמוח ואז הזכרתי לעצמי את
האירוניה שבעניין:
אתה חולף לי במחשבות בערך פעמיים ביום. פעמיים ביום מול פעם
בשבוע, נוסחה דיי פשוטה לא?
אז אם קשה לי עכשיו זה בטח לא ילך וייעשה יותר קל וכדאי שאני
אתאפס על עצמי כבר מעכשיו.
אתה בטח לא מבין, קורא משפט אחרי משפט בלי שום סדר הגיוני
בדברים ולא מבין מה אני בכלל רוצה.
אולי בתוך תוכי ידעתי כבר בהתחלה שיש לי רגשות, וניסיתי להדחיק
אותם ,חשבתי שאולי הם ייעלמו. שאולי אני אתרגל אליהם והם יחיו
איתי.
אבל זה לא קורה.
אני לא יכולה להמשיך עם ההרס העצמי הזה והכמיהה הזו אליך כל
הזמן.
כנראה ככה זה כשאתה מאוהב.

כנראה היה לי קל ונוח להתעלם מכל מה שהיה באמת... אבל זהו כאן
זה נגמר.
יש דברים שפשוט לא צריכים להמשך. חלומות הם לא לנצח.